ORDINARY TIME: EVEN YEARS

WEEK 25

SUNDAY
Tobit, 1:1-22

Black = Aramaic, from A. Neubauer
Blue = Hebrew translation, form A. Neubauer
Red = Dead Sea scrolls

1 Βίβλος λόγων Τωβιθ τοῦ Τωβιηλ τοῦ Ανανιηλ τοῦ Αδουηλ τοῦ Γαβαηλ τοῦ Ραφαηλ τοῦ Ραγουηλ ἐκ τοῦ σπέρματος Ασιηλ ἐκ φυλῆς Νεφθαλιμ,

עובדא הוה בחד חסידא ושמיה טובי בר טוביאע משבטא דנפתלי

זה ספר טובי בן טוביאל בן חננאל בן אריאל כן גביאל בן עשאל בן ננתיאל ממטה נפתלי

אשר הגלה משומרון עם הגלה אשר הגלתה בימי הושע כן אלה

2 ὃς ᾐχμαλωτεύθη ἐν ταῖς ἡμέραις Ενεμεσσαρου τοῦ βασιλέως τῶν Ἀσσυρίων ἐκ Θισβης, ἥ ἐστιν ἐκ δεξιῶν Κυδιως τῆς Νεφθαλιμ ἐν τῇ ἄνω Γαλιλαίᾳ ὑπεράνω Ασσηρ ὀπίσω [ὁδοῦ] δυσμῶν ἡλίου ἐξ ἀριστερῶν Φογωρ.

דאשתבי ביומי שלמנאצר מלכא דאתור והוה יתיב בתשבי קרתא דנפתלי דבגלילא וכל יומוי

אשר העלה בימי שלמנאסר מלך אשור והוא היה מתושבי עיר נפתלי אשר בגליל על גבול ימה:

3 Ἐγὼ Τωβιθ ὁδοῖς ἀληθείας ἐπορευόμην καὶ ἐν δικαιοσύναις πάσας τὰς ἡμέρας τῆς ζωῆς μου καὶ ἐλεημοσύνας πολλὰς ἐποίησα τοῖς ἀδελφοῖς μου καὶ τῷ ἔθνει μου τοῖς πορευθεῖσιν μετ' ἐμοῦ ἐν τῇ αἰχμαλωσίᾳ εἰς τὴν χώραν τῶν Ἀσσυρίων εἰς Νινευη.

הליך טובי באורחא תקנא וזכוון סגיאן עבד לאחוהי ולעמיה דהוו עמיה בגלותא בננוה בארעא דאתור

ויאמר טובי זכרה לי אלהי לטובה על שהלכתי לפניך כל ימי חיי בדרך תמים וצדקות רבות וחסדים טובים שעשיתי לאחי ולעמי בגולה בנינוה בארת אשור:

4 καὶ ὅτε ἤμην ἐν τῇ χώρᾳ μου ἐν γῇ Ισραηλ καὶ ὅτε ἤμην νέος, πᾶσα ἡ φυλὴ Νεφθαλιμ τοῦ πατρός μου ἀπέστησαν ἀπὸ τοῦ οἴκου Δαυιδ τοῦ πατρός μου καὶ ἀπὸ Ιερουσαλημ πόλεως τῆς [ἐκλεγείσης] ἐκ πασῶν φυλῶν Ισραηλ εἰς τὸ θυσιάζειν πάσαις φυλαῖς Ισραηλ· καὶ ἡγιάσθη ὁ ναὸς τῆς κατασκηνώσεως τοῦ θεοῦ καὶ ᾠκοδομήθη ἐν αὐτῇ εἰς πάσας τὰς γενεὰς τοῦ αἰῶνος.

וכד הוה טליא בארעא דישראל כל שבטא דנפתלי מרדו במלכותא דדוד ומנעו גרמיהון למיסק לירושלם

ויהי בהיותי נער בארץ ישראל כל מטה נפתלי פשעו בבית דוד ויחרלו מעלות ירושלים העיר אשר בחר יי מכל שבטי ישראל ושם מזהח יי המקודש לכל שהטי ישראל והיכל יי בנוי בתוכה להעלות עולות ושלמים ליי שלשה פעמיפ בשנה:

5 πάντες οἱ ἀδελφοί μου καὶ ὁ οἶκος Νεφθαλιμ τοῦ πατρός μου, ἐθυσίαζον ἐκεῖνοι τῷ μόσχῳ, ὃν ἐποίησεν Ιεροβεαμ ὁ βασιλεὺς Ισραηλ ἐν Δαν, ἐπὶ πάντων ὀρέων τῆς Γαλιλαίας.

והוו דבחין לעגליא דעבד ירבעם מלכא דישראל בבית אל ובדן

וכל אחי מטה נפתלי זובחים זבחים ועולות לעגלי הזהב אשר עשה ירהעם בן נבט מלך ישראל בבית אל ובדן:

6 κἀγὼ μονώτατος ἐπορευόμην πολλάκις εἰς Ιεροσόλυμα ἐν ταῖς ἑορταῖς, καθὼς γέγραπται ἐν παντὶ Ισραηλ ἐν προστάγματι αἰωνίῳ· τὰς ἀπαρχὰς καὶ τὰ πρωτογενήματα καὶ τὰς δεκάτας τῶν κτηνῶν καὶ τὰς πρωτοκουρίας τῶν προβάτων ἔχων ἀπέτρεχον εἰς Ιεροσόλυμα

והוה בלחודוהי אזל לירושלם בזמני מועדיא כמה דכתוב בספר אוריתא דמשה. והוה מוביל לתמן בכוריא ואפרשותא ומעשריא

ואני הלכתי אל ירושלים במועדים ככתוב בתורת יי על ישראל בבכורים ומעשרות ובכורות

7 καὶ ἐδίδουν αὐτὰ τοῖς ἱερεῦσιν τοῖς υἱοῖς Ααρων πρὸς τὸ θυσιαστήριον καὶ τὴν δεκάτην τοῦ σίτου καὶ τοῦ οἴνου καὶ ἐλαίου καὶ ῥοῶν καὶ τῶν σύκων καὶ τῶν λοιπῶν ἀκροδρύων τοῖς υἱοῖς Λευι τοῖς θεραπεύουσιν ἐν Ιερουσαλημ. καὶ τὴν δεκάτην τὴν δευτέραν ἀπεδεκάτιζον ἀργυρίῳ τῶν ἓξ ἐτῶν καὶ ἐπορευόμην καὶ ἐδαπάνων αὐτὰ ἐν Ιερουσαλημ καθ' ἕκαστον ἐνιαυτόν.

ויהיב להון לכהניא ולליואי לכל חד וחד מאי דחזי ליה ומעשרא תניינא ומעשרא עניא הוה אכיל ויהיב ככל מה דכתו[ב] בספרא דמשה

לכהנים בני אהרן ודגן ותירוש ושמן ותאנים ורמונים ומכל פרי האדמה לבני לוי המשרתים את פני יי הירושלים ומעשר שני

8 καὶ ἐδίδουν αὐτὰ τοῖς ὀρφανοῖς καὶ ταῖς χήραις καὶ προσηλύτοις τοῖς προσκειμένοις τοῖς υἱοῖς Ισραηλ εἰσέφερον καὶ ἐδίδουν αὐτοῖς ἐν τῷ τρίτῳ ἔτει καὶ ἠσθίομεν αὐτὰ κατὰ τὸ πρόσταγμα τὸ προστεταγμένον περὶ αὐτῶν ἐν τῷ νόμῳ Μωσῆ καὶ κατὰ τὰς ἐντολάς, ἃς ἐνετείλατο Δεββωρα ἡ μήτηρ Ανανιηλ τοῦ πατρὸς ἡμῶν, ὅτι ὀρφανὸν κατέλιπέν με ὁ πατὴρ καὶ ἀπέθανεν.

והדין טובי אשתאר יתמא מאבוהי ורבת יתיה דבורה אמיה דאבוהי והיא אדרכתיה באורחא קשיטא

ומעשר שלישי לגר ליתום ולאלמנה והלכתי הכל שנה ושנה עם כל אלה לירושלם כמצות יי וכאשר צותה עלי דבורה אם אבי כי יתום נשארתי מאבי מאמי:

9 καὶ ὅτε ἐγενήθην ἀνήρ, ἔλαβον γυναῖκα ἐκ τοῦ σπέρματος τῆς πατριᾶς ἡμῶν καὶ ἐγέννησα ἐξ αὐτῆς υἱὸν καὶ ἐκάλεσα τὸ ὄνομα αὐτοῦ Τωβιαν.

וכד הוה גבר נסב אתתא מזרעיתה ושמה חנה וילידת ליה בר וקרא שמיה טוביה:

וכאשר גדלתי לקחתי אשה ממשפחתי ושמה חנה ותלד לי בן וקראתי שמו טוביה:

10 μετὰ τὸ αἰχμαλωτισθῆναί με εἰς Ἀσσυρίους καὶ ὅτε ᾐχμαλωτίσθην, εἰς Νινευη ἐπορευόμην· καὶ πάντες οἱ ἀδελφοί μου καὶ οἱ ἐκ τοῦ γένους μου ἤσθιον ἐκ τῶν ἄρτων τῶν ἐθνῶν,

כד אשתבי טובי יתב בנינוה קרתא רבתא וכל אחוהי וקריבוהי הוו מסאבין נפשיהון ואכלין לחמא מן בני עממיא

וכאשר הגליתי מארץ נפתלי ישבתי בנינבה העיר הגדולה וכל אחי וקרובי איכלים לחם הגוים:

11 ἐγὼ δὲ συνετήρησα τὴν ψυχήν μου μὴ φαγεῖν ἐκ τῶν ἄρτων τῶν ἐθνῶν.

והוא לא אכל דהוה דחיל מן אלהא

ואנכי לא נגאלתי בפתהגם מפני יראת יי

12 καὶ ὅτε ἐμεμνήμην τοῦ θεοῦ μου ἐν ὅλῃ ψυχῇ μου,

ורחים יתיה בכל לביה:

וזכרתי את יי בכל לבי והכל נפשי:

13 καὶ ἔδωκέν μοι ὁ ὕψιστος χάριν καὶ μορφὴν ἐνώπιον Ενεμεσσαρου, καὶ ἠγόραζον αὐτῷ πάντα τὰ πρὸς τὴν χρῆσιν·

ועל דא יהב ליה אלהא חנא וחסדא בעיני שלמנאצר מלכא דאתור ומני יתיה רבא על כל מה דהוה ליה עד יום מותיה:

ויתן לי האלהים חן וחסד בעיני שלמנאסר מלך אשור ויפקד אתי על כל אשר לו עד יום מותו

14 καὶ ἐπορευόμην εἰς Μηδίαν καὶ ἠγόραζον αὐτῷ ἐκεῖθεν ἕως αὐτὸν ἀποθανεῖν. καὶ παρεθέμην Γαβαήλῳ βαλλάντια τῷ ἀδελφῷ τῷ Γαβρι ἐν τῇ χώρᾳ τῆς Μηδίας, ἀργυρίου τάλαντα δέκα.

ובההיא זימנא אפקיד בידא דגבאל אחוהי דקברי קריביה בארעא דמדי בקורי רגש עשר ככרין דכסף:

והפקיד ביד גביאל אחי אשר בארץ מדי במדינת רגאש עשר ככרי כסף

15 Καὶ ὅτε ἀπέθανεν Ενεμασσαρ καὶ ἐβασίλευσεν Σενναχηριμ υἱὸς αὐτοῦ ἀντ αὐτοῦ, καὶ αἱ ὁδοὶ τῆς Μηδίας ἀπέστησαν, καὶ οὐκέτι ἠδυνάσθην πορευθῆναι εἰς τὴν Μηδίαν.

וביומי טובי מית שלמנאצר מלכא דאתור ומלך סנחריב בריה תחתוהי ובהלין יומיא סגיאו אנגרייתא ולא יכיל טובי למיזל לארעא דמדי דפסרו עברי אורחא מטול ביהלתא ולא נסב כספיה מידא דגהאל:

ויהי כאשר מת שלמנאסר מלך אשור וימלך סנחריב בנו תחתיו ויסגרו דרכי מדי מפני המלחמות אשר היו בארץ ולא יכלתי ללכת אל ארץ מדי לקחת את כספי:

16 ἐν ταῖς ἡμέραις Ενεμεσσαρου ἐλεημοσύνας πολλὰς ἐποίησα τοῖς ἀδελφοῖς μου τοῖς ἐκ τοῦ γένους μου·

וביוםי סנחריב עבד טובי זכוון סגיאן לחשיכיא והוה זיין גפנין ויתמין ומלביש ערטילאין והוה גמיל חסדא סגי

ואחרי כן עשיתי צדקות רבות לעניי עמי מיתומים ואלמנות

17 τοὺς ἄρτους μου ἐδίδουν τοῖς πεινῶσιν καὶ ἱμάτια τοῖς γυμνοῖς, καὶ εἴ τινα τῶν ἐκ τοῦ ἔθνους μου ἐθεώρουν τεθνηκότα καὶ ἐρριμμένον ὀπίσω τοῦ τείχους Νινευη, ἔθαπτον αὐτόν.

וכד הוה חזי קטילא רמי באורחא דיהודאי הוה קביר ליה:

וכאשר ראיתי חללי עמי מושלכים מחוץ לחומת נינוה לא שקטתי ולא נחתי עד אשר קברתים

[........] שורא די נינוה [.........]

18 καὶ εἴ τινα ἀπέκτεινεν Σενναχηριμ, ὅτε ἀπῆλθεν φεύγων ἐκ τῆς Ιουδαίας ἐν ἡμέραις τῆς κρίσεως, ἧς ἐποίησεν ἐξ αὐτοῦ ὁ βασιλεὺς τοῦ οὐρανοῦ περὶ τῶν βλασφημιῶν, ὧν ἐβλασφήμησεν, ἔθαψα· πολλοὺς γὰρ ἀπέκτεινεν ἐν τῷ θυμῷ αὐτοῦ ἐκ τῶν υἱῶν Ισραηλ, καὶ ἔκλεπτον τὰ σώματα αὐτῶν καὶ ἔθαπτον· καὶ ἐζήτησεν αὐτὰ Σενναχηριμ καὶ οὐχ εὗρεν αὐτά.

18a וכד תב סנחריב בביהות אפין מיהודה אזל לנינוה בתקוף רגז על עשר שיבטיא דבארעא דאתור וקטל מנהון סגי והות נבילתהון רמיין באורחא ולית קביר.

ויהי כאשר שב סנחריב מלך אשור מיהודה אל נינוה בבשת פנים על אשר נגפו יי אלהי ישראל בארץ יהודה על החרפה אשר חרף וגדף את אלהי ישראל ועל זאת קצף על כל קהלות ישראל אשר בכל מלכותו ויהרג מהם הרבה מאד:

(ואני בקשתי לדעת דבר אמת על מה בא הגזרה הזאת על שבטי ישראל כי ידעתי באמת כי חק ב. ה. אל אמונה ואין עול ומצאתי שלא שמו שבטי ישראל על לבם השמדת אחיהם אשר השמיד סנחריב מלך אשור מבצריהם שלח באש ובחוריהם בחרהב הרג ועולליהם רטש והרותיהם בקע: ובמקום שיתאבלו ושיתענו לפני יי על גזירת אחיהם ואשר קצף עליהם חיו איכלים ושותים ושמחים מתעננים בכלי שיר ובכנורות ובנבלים ולא נחלו על שבר יהודה בעונותינו ובעונות אבותינו ככתוב על יהודה השותים המזרקי יין וראשי שמנים ימשחי ולא נחלו על שבר יוסף וגם על זאת היה קצף מאת יי על יהודה וירושלם ויבא עליהם את מלך בבל עד השליכם מעל פניו ויגל את יהודה מעל אדמתו:)

18b כד חמא טובי גדין סגי באיש עליה וקם בליליא וגנב פגריהון וקבר יתהון וכדין עבד זימנין סגיאין. זימנא חדא תבע סנחריב פגרי קטיליא ולא אשכח יתהון.

19 καὶ ἐπορεύθη εἷς τις τῶν ἐκ τῆς Νινευη καὶ ὑπέδειξεν τῷ βασιλεῖ περὶ ἐμοῦ ὅτι ἐγὼ θάπτω αὐτούς, καὶ ἐκρύβην· καὶ ὅτε ἐπέγνων ὅτι ἔγνω περὶ ἐμοῦ ὁ βασιλεὺς καὶ ὅτι ζητοῦμαι τοῦ ἀποθανεῖν, ἐφοβήθην καὶ ἀπέδρασα.

ואזלו אנשי נינוה ואכלו קורציה למלכא דטובי דקבר יתהון פקיד מלכא למקטליה. כד שמע טובי קם וערק

וילכו אנשי ננוה ויגידו למלך לאמר טובי עבדך אשר הפקדת על כל אשר לך בוא שולח את אנשיו על כל חוצות נינוה לבקש את חללי עמו והוא קובר אותם בסתר ולא ירא ממך:

(ויהי כאשר שמע סנחריב את הדבר הזה ויחר אפו עלי מאד ויצו לתפוש אותי ואת חנה אשתי וטוביה בני ויבקש להרגני בזעפו. וכאשר נוגע לי הדבר הזה ברחתי מפניו:)

חד מן בני נינוה והחוי למלכא עלי די אנה קבר אנון ואחוית. וכדי ידעת די ידע בי ולי בעה עמקטל דחלת וערקת.

20 καὶ ἡρπάγη πάντα, ὅσα ὑπῆρχέν μοι, καὶ οὐ κατελείφθη μοι οὐδέν, ὃ οὐκ ἀνελήμφθη εἰς τὸ βασιλικόν, πλὴν Αννας τῆς γυναικός μου καὶ Τωβια τοῦ υἱοῦ μου.

ופקיד מלכא למישלל ית ביתיה ואיטמר מקמיה

ויצו לשלול את כל אשר לי ונסתרתי מפניו

(עד אשר צעקו עלי אלמנות ישראל ויתומיו במר נפשם ובצום ובבכי ונגע אל השמים משפטו ונשא עד שחקים)

[........] כל די הוה לי ולא שביק לי כל מנדעם להן חנה אנתתי וטוביה ברי.

21 καὶ οὐ διῆλθον ἡμέραι τεσσαράκοντα ἕως οὗ ἀπέκτειναν αὐτὸν οἱ δύο υἱοὶ αὐτοῦ· καὶ ἔφυγον εἰς τὰ ὄρη Αραρατ, καὶ ἐβασίλευσεν Σαχερδονος υἱὸς αὐτοῦ μετ' αὐτόν. καὶ ἔταξεν Αχιχαρον τὸν Αναηλ τὸν τοῦ ἀδελφοῦ μου υἱὸν ἐπὶ πᾶσαν τὴν ἐκλογιστίαν τῆς βασιλείας αὐτοῦ, καὶ αὐτὸς εἶχεν τὴν ἐξουσίαν ἐπὶ πᾶσαν τὴν διοίκησιν.

21 חמשה וארבעין יומין עד דאדרמלך ושראצר בנוהי קטלוניה בחרבא ואינון אישתזבו לארע קרדו. ומלך אסרחדון בריה תחותיה. ומני מלכא אסרחדון לאקיקר בר חמאל אחוהי רבא על כל דליה ושליט בכל ארעא דאתור:

וימכרהו אל ישראל ביד שני בניו ויהרגוהו החרב

(כי שאל את יועציו ולזקניו על מה קנא חר ב ה על ישראל ועל ירושלם. והשמיד מלאך יי את חיל פרעה ואת כל בכורי מצרים והבחורי אשר נתן יי להם תמיד ישועה על ידם. ויאמרו לו חכמיו ויועציו כי אברהם אביהם של ישראל הוליך לשחוט את בנו אולי יתרצה בו לפני יי אלהיו על כך קנא על בניו ויעש בעבדיך נקמה.

אז אמר המלך אני אשחט את שני בני בעבור יי אולי אתרצח בם להם ויעזרני ויגע הדבר לאדרמלך ושראצר בניו ויארבו לו ויהרגוהו בחרב בשעה שנכנם להתפלל לפני דגון טעותו שנאמר ואדרמלך ושראצר בניו הכוהן בחרב.)

והמה נמלטו ארץ אררט ויפקד אסרחדון את אקיקר בן חננאל אחי על כל אשר לו ומושל בכל ארץ אשור:

ולא הוה יומין ארבעין [עד קטלוניה] תרי בנוהי ואנון ערקו לטורי אררט. ומלך אסרדון [ברי תחתיהו]. והוא אשלט לאחיקר בר ענאל אחי על כל שיזפנות מלכותה. ולה הוה שלטן על כל המרכלות מלכא.

22 τότε ἠξίωσεν Αχιχαρος περὶ ἐμοῦ, καὶ κατῆλθον εἰς τὴν Νινευη. Αχιχαρος γὰρ ἦν ὁ ἀρχιοινοχόος καὶ ἐπὶ τοῦ δακτυλίου καὶ διοικητὴς καὶ ἐκλογιστῆς ἐπὶ Σενναχηριμ βασιλέως Ἀσσυρίων, καὶ κατέστησεν αὐτὸν Σαχερδονος ἐκ δευτέρας· ἦν δὲ ἐξάδελφός μου καὶ ἐκ τῆς συγγενείας μου.

22 ומליל אקיקר מלין טבין על טובי למלכא ובעא מיניה ואתביניה לנינוה מטול דהוה אקיקר רחימיה וקריביה ובאנונה ההיא אהדרו ליה חנה איתתיה וטוביה בריה:

וידבר אקיקר עלי אל המלך דברים טובים עד אשר השיבני לנינוה כי היה אקיקר אהובי וקרובי.

(וישיבו לי את חנה אשתי ואת טוביה בני כי צוה המלך אשור לתפשם בסעפו אשר זעף עלי:)

ובעה אחיקר עלי. ארי ואחיקר אחי הוה רב שקה ורב עזקן והמרכל ושיזפן קדם אסרחריב מלך אתור. ואשלטה אסרחדון תנין לה. ארי בר אחי הוה ומן בית אבי ומן השפחתי.

Maximus of Turin, Sermon 73, 1-4 (CCL 23, 305-307)

Qui est igitur utilis christianus semper debet patri ac domino suo laudes dicere et in eius gloriam omnia procurare, sicut ait beatus apostolus dicens: siue manducabitis siue bibetis siue aliquid facitis, omnia in gloria dei. Videte quale uiri christiani apostolus uoluit esse conuiuium, ut magis fides christi quam prandii sagina comedatur, et plus reficiat hominem dominici nominis frequens inuocatio quam aepularum multiplex et copiosa conlatio, melius que pascat esurientem religio quam sagina! omnia, inquit, in gloriam dei. Omnes ergo actus nostros christo uult socio uel teste compleri, hac scilicet ratione, ut bona ipso auctore faciamus, mala propter ipsius contubernium declinemus. Erubescit enim mala facere qui scit christum se habere participem. Christus autem in bonis adiutor noster est, in malis noster est conseruator.

Ergo cum diluculo surgimus, debemus priusquam procedamus e cubiculo, gratias agere saluatori, et ante omnes actus saeculi actus habere pietatis, quia nos quiescentes et dormientes in lectulis custodiuit... Debemus ergo surgentes gratias christo agere et omne diei opus in signo facere saluatoris. Nonne cum adhuc gentilis esses, solebas signa perquirere, quae signa quibus rebus essent prospera, magna inquisitione colligere? iam nunc nolo erres in numero. Scito quia in uno signo christi omnium rerum est tota prosperitas! qui in hoc signo seminare coeperit, uitae fructum consequetur aeternae; qui in hoc signo iter facere adgreditur, ad caelum usque perueniet. In hoc igitur nomine omnes actus nostri dirigendi sunt, et ad ipsum totius uitae nostrae commotio referenda, quia sic ait apostolus: in ipso uiuimus et mouemur et sumus.

Sed et cum uespera diem claudit, ipsi debemus per psalterium laudem dicere et gloriam eius modulata suauitate concinere, quo operum nostrorum consummato certamine ueluti uictores requiem mereamur, et laboris quaedam palma sit soporis obliuio. Hoc autem ut faciamus, fratres, non solum docemur ratione sed etiam admonemur exemplis. Nonne enim uidemus minutissimas aues, cum inlucescentem diem aurora producit, in quibusdam nidorum cubiculis uaria dulcedine personare et id studiose agere priusquam procedant, ut creatorem suum, quia loquella non possunt, suauitate demulceant; et quemadmodum unaquaeque earum, quoniam confessione nequit, modulis prodat obsequium, ita ut uideatur sibi deuotius gratias agere, quae dulcius personauit; hoc etiam peracto diei cursu similiter facere?

GOSPELS FOR THE THREE CYCLES
*A* , *B* , *C*
Te Deum [English]
Prayer

MONDAY
Tobit 2:1-3,6

1 Καὶ ἐπὶ Σαχερδονος βασιλέως κατῆλθον εἰς τὸν οἶκόν μου, καὶ ἀπεδόθη μοι ἡ γυνή μου Αννα καὶ Τωβιας ὁ υἱός μου. καὶ ἐν τῇ πεντηκοστῇ τῇ ἑορτῇ ἡμῶν, ἥ ἐστιν ἁγία [ἑπτὰ] ἑβδομάδων, ἐγενήθη μοι ἄριστον καλόν, καὶ ἀνέπεσα τοῦ ἀριστῆσαι.

והוה כד מטא חגא דשבועיא אתקין אריסטוון רב וכד יתיב על פתורא

ובשנה ההיא בחג השבועות הכינותי בביתי סעודה גדולה וישבתי על שלחני

וביומי אסרחדון מלכא כדי תבת לביתי ואתבת לי חנה אנתתי וטוביה ברי ביום חג שבועיא הות לי שרו טבה ורבעת למאכל ואקרבו פתורא לקודמי וחזית מפתניא די קרבו עלוהי שגיאין

2 καὶ παρετέθη μοι ἡ τράπεζα, καὶ παρετέθη μοι ὀψάρια πλείονα, καὶ εἶπα τῷ Τωβια τῷ υἱῷ μου Παιδίον, βάδιζε καὶ ὃν ἂν εὕρῃς πτωχὸν τῶν ἀδελφῶν ἡμῶν ἐκ Νινευητῶν αἰχμαλώτων, ὃς μέμνηται ἐν ὅλῃ καρδίᾳ αὐτοῦ, καὶ ἄγαγε αὐτὸν καὶ φάγεται κοινῶς μετ' ἐμοῦ· καὶ ἰδὲ προσμενῶ σε, παιδίον, μέχρι τοῦ σε ἐλθεῖν.

אמ[ר] לטוביה בריה זיל ואייתי לי מאחנא מסכניא מן דחליא דאלהא למיכל עמנא ואגא אמתין לך עד מייתך:

לאכולואמרתי לטוהיה בני לך והבא לנו מאחינו העניים לאכול עמנו ואני וכל היושבים עמי לא נאכל עד בואך.

ואמרת לטוביה ברי: ברי אזל דבר לכל מן די תהשכח באחינא [...] ברי אזל דבר ואתהייתה ויכל כחדא עמי והא אנה.

3 καὶ ἐπορεύθη Τωβιας ζητῆσαί τινα πτωχὸν τῶν ἀδελφῶν ἡμῶν. καὶ ἐπιστρέψας λέγει Πάτερ. καὶ εἶπα αὐτῷ Ἰδοὺ ἐγώ, παιδίον. καὶ ἀποκριθεὶς εἶπεν Πάτερ, ἰδοὺ εἷς ἐκ τοῦ ἔθνους ἡμῶν πεφόνευται καὶ ἔρριπται ἐν τῇ ἀγορᾷ καὶ αὐτόθι νῦν ἐστραγγάληται.

ואזל טוביה ואשכח גברא חד קטיל רמא באורחא וחוי לאבוהי.

וילך טוביה בני לבקש מהעניים וישב ךר נפש ויאמר אלי אבי אחד מאחינו נהרג והישלך ברחוב העיר.
...

6 καὶ ἐμνήσθην τοῦ ῥήματος τοῦ προφήτου, ὅσα ἐλάλησεν Αμως ἐπὶ Βαιθηλ λέγων Στραφήσονται ὑμῶν αἱ ἑορταὶ εἰς πένθος καὶ πᾶσαι αἱ ᾠδαὶ ὑμῶν εἰς θρῆνος καὶ ἔκλαυσα.

ואמר ווי דאיתקיים בנא והפכתי חגיכם לאכל ובכא בכיה רבא לחדא:

וזכרתי את הדבר אשר דבר עמוס הנביא בבית אל לאמר והפכתי חגיכם לאבל וגו ואבכה הרבה מאד.

John Chrysostom, Consolation over death, Sermon 1:5-7 (PG 56, 297-298 — no Greek)

Clamat ipse Dominus qui mentiri nescit: «Ego sum,» inquit, «resurrectio et vita: qui credit in me, etiamsi mortuus fuerit, vivet: et omnis qui vivit et credit in me, mortem non videbit in aeternum.» Manifesta est, fratres carissimi, vox divina, quia qui credit Christo, et eius mandata custodit, si mortuus fuerit, vivet. Hanc vocem beatus Paulus apostolus accipiens, et totis fidei viribus retinens, instruebat: «Nolo,» inquit, «vos ignorare, fratres, de dormientibus, ut non tristes sitis.» O mira Apostoli pronuntiatio! Uno sermone, antequam doctrinam proferat, resurrectionem commendat. Dormientes namque appellat illos, qui mortui sunt, ut dum dormire eos dicit, resurrecturos sine dubitatione consignet. «Non,» inquit, « tristes sitis de dormientibus, sicut et coeteri.»

Qui spem non habent, constristentur: nos autem qui spei filii sumus, collaetemur. Quae autem nobis spes sit, ipse commemorat dicens: «Si credimus, quia Christus mortuus est, et resurrexit: ita et Deus eos, qui dormierunt, per Iesum adducet cum eo.» Iesus enim nobis et hic viventibus salus est, et hinc recedentibus vita est. «Mihi,» inquit Apostolus, «vivere Christus est, et mori lucrum.» Lucrum plane, quia angustias et tribulationes, quas habet longior vita, mors accelerans lucrifacit...

Sed quaeris forte: Quales erunt qui a mortuis resurrexerint? Audi ipsum dicentem Dominum tuum: «Tunc,» inquit, «iusti fulgebunt, sicut sol in regno Patris sui.» Quid splendorem commemorem solis? Cum fideles tranfigurari necesse est ad ipsius Christi Domini claritatem, ut testatur apostolus Paulus: «Nostra,» inquit, «conversatio in caelis est: unde et ipsum Salvatorem expectamus Dominum Iesum Christum, qui transformabit corpus humilitatis nostrae ad conformationem corporis gloriae suae»: transfigurabitur sine dubio caro ista mortalis ad conformationem Christi claritatis, induet mortale immortalitatem: quia «Quod seminatum fuerat in infirmitate,» protinus «surget in virtute.» Non timebit caro amplius corruptionem, non patietur famem, non sitim, non aegritudines, non casus adversos. Pax enim tuta, et firma securitas vitae est. Alia utique caelestis est gloria, ubi et gaudium sine defectione praestabitur.

Haec in sensu et oculis gerens beatus Paulus dicebat, «Optabam dissolvi, et cum Christo esse multo magis melius.» Et adhuc aperte docens, «Dum sumus,» inquit, «in corpore, peregrinamur a Domino: per fidem enim ambulamus, et non per speciem. Habemus autem magis,» inquit, «bonam voluntatem peregrinari a corpore, et praesentes esse ad Dominum.» Quid agimus nos parvae fidei homines, qui anxiamur et deficimus, si aliquis de caris nostris migret ad Dominum? Quid agimus, quos peregrinatio in hoc mundo magis delectat, quam repraesentari ad Christi conspectum?

Vere, vere peregrinatio est omne quod vivimus: nam sicut peregrini in saeculo, sedes habemus incertas, laboramus, desudamus, vias ambulantes difficiles, periculis plenas: undique insidiae, a spirtalibus, a corporalibus inimicis, undique errorum calliculi sunt praeparati. Et cum tantis periculis urgeamur, non solum ipsi non cupimus liberari, sed etiam liberatos tamquam perditos lugemus et plangimus. Quid nobis praestitit Deus per suum Unigenitum, si adhuc mortis timemus casum? Quid nos renatos ex aqua et Spiritu gloriamus, quos peregrinatio de hoc mundo contristat?... Haec enim est Christianae fidei summa, vitam veram expectare post mortem, reditum sperare post exitum.

Accepta igitur voce Apostoli, cum fiducia iam dicamus gratias Deo, qui nobis contra mortem victoriam dedit, per Christum Dominum nostrum, cui est gloria et potestas nunc et in saecula saeculorum. Amen.

TUESDAY
Tobit 3:7-17

7 Ἐν τῇ ἡμέρᾳ ταύτῃ συνέβη Σαρρα τῇ θυγατρὶ Ραγουηλ τοῦ ἐν Ἐκβατάνοις τῆς Μηδίας καὶ αὐτὴν ἀκοῦσαι (ὀνειδισμοὺς ὑπὸ μιᾶς חסדי[ן] מן חדה) τῶν παιδισκῶν τοῦ πατρὸς ἑαυτῆς,

8 διότι ἦν ἐκδεδομένη ἀνδράσιν ἑπτά, καὶ Ασμοδαῖος (τὸ δαιμόνιον τὸ πονηρὸν ἀπέκτεννεν αὐτοὺς [שדא באי]שא קטל [אנון]) πρὶν ἢ γενέσθαι αὐτοὺς μετ' αὐτῆς, καθάπερ ἀποδεδειγμένον ἐστὶν ταῖς γυναιξίν. καὶ εἶπεν αὐτῇ ἡ παιδίσκη Σὺ εἶ ἡ ἀποκτέννουσα τοὺς ἄνδρας σου· ἰδοὺ ἤδη ἀπεκδέδοσαι ἑπτὰ ἀνδράσιν καὶ ἑνὸς αὐτῶν οὐκ ὠνομάσθης.

9 τί ἡμᾶς μαστιγοῖς περὶ τῶν ἀνδρῶν σου, ὅτι ἀπέθανον; βάδιζε μετ' αὐτῶν, καὶ μὴ ἴδοιμεν υἱόν σου μηδὲ θυγατέρα εἰς τὸν αἰῶνα.

7 8 9 וביומא ההוא שרה בת רעואל דהות באגבתניס מדיהתא בארעא דמדי שמעת חיסודא רבתא. מטול דאתיהיבת לשבעה גוברין לאינתו ולא על עלה אינש כאורח כל ארעא ארום אשמדאי מלכא דשידי קטיל יתהון עד לא יעלון עלה כאורח כל ארעא אמרת ליה אמהה אנת היא דקטלת ית גובריא דיליך מטול דאתיהיבת לשבעה גוברין וחד מנחון לא עאל עלך דאנת מלקה יתהון ובדיל גובריא דקטלת לואי דתימות אנת כמה דמיתו אינון ולא נחזי מנך לא ברא ולא ברתא לעלם:

וביום ההוא נקרה לשרה בת רעואל שהיתה באגבתנים במדינת ארץ מדי בעת היו משפחות אביה מחרפים אותה ומלעיגים בה ואומרים לה לא יש ראוי לקרא לך שרה אלא צרה על דבר שנתנה לאשה לשבעה אנשים ולא קרב לה אחד מהם כי אם אשמדי מלך השדים היה הורג איום קודם שקרבו אליה כדרך כל הארץ ותאמר אליה השפחה למה את הורגת את אנשיך ותלקי אותנו על הדבר הרע הזה וטוב יהיה לאבותיך שתמותי תחתם ולא יראו ממך לא בן ולא בת לעולם

10 ἐν τῇ ἡμέρᾳ ἐκείνῃ ἐλυπήθη ἐν τῇ ψυχῇ καὶ ἔκλαυσεν καὶ ἀναβᾶσα εἰς τὸ ὑπερῷον τοῦ πατρὸς αὐτῆς ἠθέλησεν ἀπάγξασθαι. καὶ πάλιν ἐλογίσατο καὶ λέγει Μήποτε (ὀνειδίσωσιν τὸν πατέρα μου יחרפו א[ת אבי]) καὶ ἐροῦσιν αὐτῷ (Μία σοι ὑπῆρχεν θυγάτηρ חיה לכה בת [יחידה]) ἀγαπητὴ καὶ αὐτὴ ἀπήγξατο ἀπὸ τῶν κακῶν· (עלי אין כשר לה[תלות]) καὶ κατάξω τὸ γῆρας τοῦ πατρός μου μετὰ λύπης εἰς ᾅδου· χρησιμώτερόν μοί ἐστιν μὴ ἀπάγξασθαι, ἀλλὰ δεηθῆναι τοῦ κυρίου ὅπως ἀποθάνω καὶ (μηκέτι ὀνειδισμοὺς ἀκούσω ἐν τῇ ζωῇ μου לוא עוד אשמע ולוא ישמע [אבי]).

11 ἐν αὐτῷ τῷ καιρῷ διαπετάσασα τὰς χεῖρας πρὸς (τὴν θυρίδα ἐδεήθη [הח]לון ות[ת]חנן) καὶ εἶπεν Εὐλογητὸς εἶ, θεὲ ἐλεήμων, καὶ εὐλογητὸν τὸ ὄνομά σου εἰς τοὺς αἰῶνας, καὶ εὐλογησάτωσάν σε πάντα τὰ ἔργα σου εἰς τὸν αἰῶνα.

12 καὶ νῦν ἐπὶ σὲ τὸ πρόσωπόν μου καὶ τοὺς ὀφθαλμούς μου ἀνέβλεψα·

13 εἰπὸν ἀπολυθῆναί με ἀπὸ τῆς γῆς καὶ μὴ ἀκούειν με μηκέτι ὀνειδισμούς.

10 11 12 13 והוה כד שמעת שרה מיליא אילין אתאלצת סני ובכת וסליקת לעיליתא דאבוהא וסבת למצלב גרמה ולאחתא שיבתא דאבוהא בדוונא לשאול מטול כן לית לי טב למצלב גרמי ברם טב לי לצלאה קדם אלהא ולא אשמע חיסודא תוף: בעידנא ההיא פריסת ידהא בצלו קדם אלהא וכדין אמרת בריך את יי אלהים רחמנא וחננא ובריך שם קדשך דמפרש בכל עלמיא יברכונך כל עובדי ידך לעלם ולעלמי עלמין: וכען יי קדמך ארימית אפאי ועינאי לוותך: תעיין אימר דאתיב לעפרי ולא אשמע חיסודאי עוד

ויהי כאשר שמעה שרה החרפה הזאת ותתחלחל מאד ותבך ותעל אל עלית אביה ותזעק לפני יי בקול מר ותאמר יי אלהים אתה נתתני לאבי והם זקנים באים בימים ואתה השלחת על אמשי הלוקחים אותי את מלך השדים כי אתה אלהי כל הרוחות וכל השדים ויוצר כל הבריות ובידך כל מיני מזיקין שבעולם ועתה יי הטוב בעיניך שאוריד את שיבת אבי ואמי בינון שאולה ואם יצא גזר דין מלפניך עלי כזאת הרגני נא הרוג ואל אראה עוד ברעתי המרובה וחרפתי הגדולה:

14 σὺ γινώσκεις, δέσποτα, ὅτι καθαρά εἰμι ἀπὸ πάσης ἀκαθαρσίας ἀνδρὸς

15 καὶ οὐχὶ ἐμόλυνά μου τὸ ὄνομα καὶ οὐδὲ τὸ ὄνομα τοῦ πατρός μου ἐν τῇ γῇ τῆς αἰχμαλωσίας μου. μονογενής εἰμι τῷ πατρί μου, καὶ οὐχ ὑπάρχει αὐτῷ ἕτερον τέκνον, ἵνα κληρονομήσῃ αὐτόν, οὐδὲ ἀδελφὸς αὐτῷ ἐγγὺς οὔτε συγγενὴς αὐτῷ ὑπάρχει, ἵνα συντηρήσω ἐμαυτὴν αὐτῷ γυναῖκα. ἤδη ἀπώλοντό μοι ἑπτά, καὶ ἵνα τί μοί ἐστιν ἔτι ζῆν; καὶ εἰ μή σοι δοκεῖ ἀποκτεῖναί με, κύριε, νῦν εἰσάκουσον ὀνειδισμόν μου.

14 15 גלי קדמך יי דדכיא אנא מכל סואבת גבר. ולא סאיבית ית שמאי וית שמא דאבא בארע תותבותי יחידה אנא לאבא ולית ליה בר למירת אחסנתיה ולא קריב אית ליה די ישארינני ליה והרי מיתו כגיני שבעה גוברין ומה אית לי תוף חיי ואם לית טב קדמך למיקטל יתי חוס עלאי ולא אשמע חיסודא תוף:

ידעת יי כי טהורה אני מכל ממאת אדם ולא טמאתי שמי ואת שם אבותי בארץ גלותי ואני יחידה לאבי ולאמי ואין לו בן לירש את נחלתו ולא יש לו קרוב שיורשני והנה מתו בעבורי שבעה אנשים ומה יתרון לי להיות עוד בעולם ואם לא טוב בעיניך להמיתני הביטה וענני וחנני ולא אשמע חרפתי עוד

16 Ἐν αὐτῷ τῷ καιρῷ εἰσηκούσθη ἡ προσευχὴ ἀμφοτέρων ἐνώπιον τῆς δόξης τοῦ θεοῦ,

ביומא ההוא עלת צלותא דתרויהון קדם כורסי יקרא דאלהא רבא

בעת ההיא נשמעת תפלת שניהם לפני כסא הכבוד תפלת טובי על עורות עיניו ותפלת שרה על שפלות אבותיה

17 καὶ ἀπεστάλη Ραφαηλ ἰάσασθαι τοὺς δύο, Τωβιν (ἀπολῦσαι τὰ λευκώματα ἀπὸ τῶν ὀφθαλμῶν αὐτοῦ, ἵνα ἴδῃ τοῖς ὀφθαλμοῖς τὸ φῶς τοῦ θεοῦ לאסיא חרריא [לירא] נהרת שמיא>), καὶ Σαρραν τὴν Ραγουηλ δοῦναι αὐτὴν Τωβια τῷ υἱῷ Τωβιθ γυναῖκα καὶ λῦσαι Ασμοδαιον τὸ δαιμόνιον τὸ πονηρὸν ἀπ' αὐτῆς, διότι Τωβια ἐπιβάλλει κληρονομῆσαι αὐτὴν παρὰ πάντας τοὺς θέλοντας λαβεῖν αὐτήν. ἐν ἐκείνῳ τῷ καιρῷ ἐπέστρεψεν Τωβιθ ἀπὸ τῆς αὐλῆς εἰς τὸν οἶκον αὐτοῦ καὶ Σαρρα ἡ τοῦ Ραγουηλ καὶ αὐτὴ κατέβη ἐκ τοῦ ὑπερῴου.

ושלח מלאכא רפאל לאסאה תרויהול ית טובי לאעדאה חיורא מעינוי וית שרה בת רעואל למיתן לטוביה בר טובי לאינתו ולאעדאה אשמדאי מלכא דשידי מינה: וכד שיצי טובי ית צלותיה תב לכיתיה ושרה בת רעואל נחתת מעיליתא דאבוהא כד שיציאת לצלאה:

וישלח יי את המלאך רפאל השר הממונה על הרפואות לרפאת את שניהם את טובי אב טוביה לרפאתו מחלי עיניו ואת שרה בת רעואל לתתה לטוביה בן טובי לאשה ולהסיר ממנה את אשמדי מלך השדים. וככלות טובי את תפלתו וישב אל ביתו ושרה בת רעואל ירדה מעלית אביה ככלותה להתפלל אל יי

Germain of Constantinople (attributed), Contemplation of the Church's spritual riches (PG 98, 442-443)

«Πάτερ ἡμῶν ὁ ἐν τοῖς οὐρανοῖς.» Ἀληθῶς Πατὴρ πάντων ἡμῶν ἐστι, καὶ πάντας τηρεῖ. Καὶ εἰ μὲν τὸ θέλημα αὐτοῦ πράττομεν, πατὴρ ἡμῶν· εἰ δὲ μὴ, οὗτινος τὸ ἔργον ποιοῦμεν, οὕτός ἐστι πατήρ. Καὶ ἄλλως· Πατέρα αὐτὸν καλεῖς; ὡς τέκνον πολιτεύου, ἵνα εὐάρεστος αὐτῷ γένῃ τῷ Πατρὶ τῷ ἐν τοῖς οὐρανοῖς· τίς γὰρ τῷ κοσμοκράτορι τῶν κάτω συρομένων στρατεθόμενος, καὶ υἱοθετούμενος αὐτῷ διὰ τῶν πονηρῶν ἕργων, τολμᾷ τὸν αἴτιον παντὸς ἀγαθοῦ Κύριον εἰπεῖν Πατέρα; Δῆλον δὲ ὅτι οὗτος οὐ τὸν Κύριον Σαβαὼθ καλεῖ Πατέρα, ἀλλὰ τὸν ἀντικείμενον, οὗ καὶ τὰ ἔργα πράττει. Ἄλλως, Πατέρα λέγις, ἄνθρωπε, τὸν Θεόν; καλῶς λέγεις· ἔστι γὰρ Πατὴρ καὶ Ποιητὴς πάντων ἡμῶν· ἀλλὰ σπεῦδε ἐργάζεσθαι ἔργα ἀρέσκοντα τῷ Πατρί σου. Εἰ δὲ κακὰ ἔργα ποιεῖς, πρόδηλον ὅτι τὸν διάβολον ἐπικαλεῖς πατέρα. Οὗτος γάρ ἐστιν ἔφορος τῶν κακῶν. Διὸ σπεῦδε ἐκφυγεῖν τοὖτον, καὶ ἀρέσαι τῷ ἀγαθῷ Πατρί σου καὶ Ποιητῇ σου.

«Ἁγιασθήτω τὸ ὄνομά σου.» Ὄνομά ἐστι τοῦ Υἱοῦ τοῦ Θεοῦ, τὸ ἐπικληθὲν ἐφ᾽ ἡμᾶς· Χριστὸς γὰρ, καὶ ἡμεῖς Χριστιανοὶ, καὶ τὸ ὄνομα αὐτοῦ ἐπικέκληται ἡμῖν. Καὶ ἀληθῶς ἅγιος ὁ Θεὸς, ἀλλ᾽ ἡμεῖς παρακαλοῦμεν, ἵνα ἁγιάσθῇ τὸ ὄνομα αὐτοῦ ἐν ἡμῖν, ὅ ἐστι τὸ ἐργον ἡμῶν ἀξιολόγιστον· ἁγιον καὶ ὁλως καθαρὸν ποιήσῃ τὸ σῶμα ἡμῶν· ἵνα ἀνέγκλητον εὑρεθῇ ἐν τῇ ἡμέρᾳ τῆς ἀπολογίας. Καὶ τί γάρ; οὐκ ἔστι ἁγιος ὁ Θεός; Ναὶ ἁγιος· ἀλλὰ τοῦτο λέγιες· Ἐν ἐμοὶ «ἁγιασθήτω τὸ ὄνομά σου,» ὅπως ἴδωσιν οἱ ἄνθρωποι τὰ καλὰ ἔργα μου, καὶ δοξάσωσί σε τὸν Πατέρα καὶ Ποιητήν μου.

«Ἐλθέτω ἡ βασιλεία σου.» Ἡ βασιλεία τοῦ Θεοῦ, τὸ Πνεῦμά ἐστι τὸ ἅγιον, ὡς λέγει· «Ἡ βασιλεία τῶν οὐρανῶν ἐντὸς ὑμῶν ἐστι.» Τῷ Πνεύματι γὰρ τῷ ἁγίῳ σὺν Πατρὶ καὶ Υἱῷ τὸ βασιλεύειν πρέπει, τῷ ἁγιάζοντι καὶ φωτίζοντι τὰς νοερὰς καὶ ἀγγελικὰς δυνάμεις, καὶ οὐρανίους στρατιὰς, καὶ πάντα ἄνθρωπον ἐρχόμενον εἰς τὸν κόσμον, καὶ πιστεύοντα εἰς τὸ ὄνομα τοῦ Πατρὸς καὶ τοῦ Υἱοῦ καὶ τοῦ ἁγίου Πνεύματος. Ἀληθῶς βασιλεὺς γῆς, ὁρατῶν καὶ ἀοράτων. Ἀλλ᾽ ὥσπερ πόλις κυκλωθεῖσα ὑπὸ ἐχθρῶν, ζητεῖ τὴν τοῦ βασιλέως βοήθειαν· οὕτω καὶ ἡμεῖς κυκλωθέντες ὑπὸ τῶν ἐναντίων δυνάμεων καὶ τῶν ἁμαρτιῶν, ζητοῦμεν παρ᾽ αὐτοῦ βοήθειαν, ἵνα λυτρώσηται ἡμᾶς. Τὸν βασιλέα καλεῖς; Γενοῦ ὡς πνευματικὸς στρατιώτης, ἵνα ἀρέσῃς τῷ βασιλεῖ τῷ στρατολογήσαντί σε. Καὶ τί γάρ; οὐκ ἔστι βασιλεὺς ὁ Θεὸς, ὅτι μέλλει ἔρχεσθαι ἡ βασιλεία αὐτοῦ; Ναὶ, βασιλεῦς πάντων ἐστίν· ἀλλ᾽ ὥσπερ πόλις κυκλωθεῖσα, ὡς εἴρηται, καὶ κατὰ ἄλλον τρόπον. Ἐπειδὴ ὁ προφήτης λέγει· «Ἐβασίλευσεν ὁ Θεὸς ἐπὶ τὰ ἔθνη,» τῷ παρεληλυθότι χρόνῳ ὡς μέλλοντι χρησάμενος, χάριν τούτου κράζομεν· «Ἐλθέτω ἡ βασιλεῖα σου,» ἐφ᾽ ἡμᾶς τὰ ἔθνη, Κύριε.

«Γενηθήτω τὸ θέλημά σου ὡς ἐν οὐρανῷ καὶ ἐπὶ γῆς γῆς.» Τὸ θέλημα τοῦ Θεοῦ καὶ Πατρὸς, ἡ οικονομία τοῦ Υἱοῦ αὐτοῦ ἐστιν. Οἱ ἄγγελοι ἐν οὐρανῷ, ἐν ὁμονοιᾳ καὶ συμφωνίᾳ ὑπάρχουσιν, οὕτω ζητοῦμεν καὶ ἡμεῖς ἐν ἀγάπῃ ἀνυποκρίτῳ γενέσθαι· τὸ ἐν τῇ γῇ δεῖ σε πληρῶσαι. Τὸ δὲ νόημά ἐστιν οὕτως· Κύριε, ὥσπερ ἐγένετο ἐν τῷ οὐρανῷ τὸ θέλημά σου, καὶ εἰσὶ πάντες οἱ ἄγγελοι ἐν εἰρήνῃ, καὶ οὐκ ἔστιν ἐν αὐτοῖς ὠθῶν καὶ ἀντωθούμενος, οὔτε θλίβων καὶ θλιβόμενος, οὔτε πολεμῶν καὶ πολεμούμενος, ἀλλὰ πάντες ἐν γαλήνῃ βαθείᾳ δοξάζουσί σε· οὕτω καὶ ἐν ἡμῖν τοῖς ἐπὶ γῆς ἀνθρώποις «γενηθήτω τὸ θέλημά σου,» ἵνα πάντα τὰ ἔθνη ἐν ἑνὶ στόματι καὶ μιᾷ καρδίᾳ δοξάζωμέν σε τὸν Ποιητὴν καὶ Πατέρα πάντων ἡμῶν.

WEDNESDAY
Tobit 4:1-6,20-21; 5:1-17

1 Ἐν τῇ ἡμέρᾳ ἐκείνῃ ἐμνήσθη Τωβιθ τοῦ ἀργυρίου, ὃ παρέθετο Γαβαήλῳ ἐν Ῥάγοις τῆς Μηδίας,

בה בשעתא דכר טובי ית כספא דאפקיד בידא דגבאל בקורי ריגש בארעא דמדי

בעת ההיא זכר טובי את הכסף אשר הפקיד ביד גביאל במדינת רגאש בארץ מדי.

2 καὶ εἶπεν ἐν τῇ καρδίᾳ αὐτοῦ Ἰδοὺ ἐγὼ ᾐτησάμην θάνατον· τί οὐχὶ καλῶ Τωβιαν τὸν υἱόν μου καὶ ὑποδείξω αὐτῷ περὶ τοῦ ἀργυρίου τούτου πρὶν ἀποθανεῖν με;

ואמר בליביה הא שאלית ית נפשי ליממת איקרי ית ברי טוביה ואודע ליה עסקא דכספא עד לא אימות:

ויאמר בלבו הנה אנכי שואל בכל יום את נפשי למות ועתה אקרא את טוביה בני ואודיע אותו את דבר הכסף בטרם אמות.

3 καὶ ἐκάλεσεν Τωβιαν τὸν υἱὸν αὐτοῦ, καὶ ἦλθεν πρὸς αὐτόν· καὶ εἶπεν αὐτῷ Θάψον με καλῶς· καὶ τίμα τὴν μητέρα σου καὶ μὴ ἐγκαταλίπῃς αὐτὴν πάσας τὰς ἡμέρας τῆς ζωῆς αὐτῆς καὶ ποίει (τὸ ἀρεστὸν ἐνώπιον αὐτῆς καὶ μὴ λυπήσῃς τὸ πνεῦμα αὐτῆς רצונ[ה ו]אל ת[וגה רוחה) ἐν παντὶ πράγματι.

וקרא טוביה בריה ואמר ליה ברי כד אימות קבר יתי ביקר וייקר ית אימך ולא תשבקימה כל יומי חייהא ועביד לה כל דתקין בעינהא ולא תסרב על מימר פומהא

ויקרא את טובי בנו ויאמר אליו כאשר אמות קבור אותי בכבוד וכבד את אמך ואל תעזבנה כל ימי חייה ואל תמרה את פיה ועל תמרר את חייה.

4 μνήσθητι αὐτῆς, παιδίον, ὅτι κινδύνους πολλοὺς (ἑώρακεν ἐπὶ σοὶ ἐν τῇ κοιλίᾳ αὐτῆς וסבול אותכה במעי[ה])· καὶ ὅταν ἀποθάνῃ, θάψον αὐτὴν παρ' ἐμοὶ ἐν ἑνὶ τάφῳ.

אידכר כמה אתעיקת עלך וכד מיתא קבר יתה עמי בקברא חד:

וזכור בני כמה צרות עברו עליה בהיותך בבטנה ובמותה קבור אותה עמי בכבוד בקבר אחד

5 καὶ πάσας τὰς ἡμέρας σου, παιδίον, τοῦ κυρίου μνημόνευε καὶ μὴ θελήσῃς ἁμαρτεῖν καὶ παραβῆναι τὰς ἐντολὰς αὐτοῦ· δικαιοσύνας ποίει πάσας τὰς ἡμέρας τῆς ζωῆς σου καὶ μὴ πορευθῇς ταῖς ὁδοῖς τῆς ἀδικίας·

וכל יומך יי אלהך תדחל ולא תצבא למיחטי ולא תעבר על תפקדתייא עביד צדקתא כל יומך ולא תהך עם גבר חטוף.

וכל ימיך זכור את בוראך ולא תחטא לפניו ולא תעבור על מצוותיו ומכל אשר יתן לך יי אל תמנע ידך מעשות צדקה ואל תתחבר עמ אמשי חמס.

וכול יםיכה בני לאלהים הי[ה ז]כר (וביומך יי הוי דכר ליייי) ואל תצבי למחטא ולמשטה מאמרה (מאמרו). אמת היה [עושה ל]ול ימי ח[ייכה]. [בדר]י (ד) שקר.

6 διότι οἱ ποιοῦντες ἀλήθειαν εὐοδωθήσονται ἐν τοῖς ἔργοις αὐτῶν.

ארום אם תעביד קשוט טב לך בכל דלך וכל עבדי צדקתא טוביהון:

כי בעשות ה[אמת ... יה]יה עמך.
...

20 καὶ νῦν, παιδίον, ὑποδεικνύω σοι ὅτι δέκα τάλαντα ἀργυρίου παρεθέμην Γαβαήλῳ τῷ τοῦ Γαβρι ἐν Ῥάγοις τῆς Μηδίας.

וכען ברי אודעך עסק כספי עשר ככרין דאפקדית בידא דגבאל בקורי ריגש במדי

ועתי בני אודיעך את דבר הכסף אשר היה לי ביד גביאל אחי קרובי עשר ככרי כסף במדינת רגאש ובארץ מדי כי לא ידעתי את יום מותי.

21 καὶ μὴ φοβοῦ, παιδίον, (ὅτι ἐπτωχεύσαμεν [מח]יי מסכנא)· ὑπάρχει σοι πολλὰ ἀγαθά, ἐὰν φοβηθῇς (τὸν θεὸν יייי אלהך) καὶ φύγῃς ἀπὸ πάσης ἁμαρτίας καὶ ποιήσῃς τὰ ἀγαθὰ ἐνώπιον κυρίου τοῦ θεοῦ σου.

ארום לא ידעית יום מותי: וכען קדם יי תדחל ותיטר גרמך מכל חובא ובצנעה תהך עימיה ויתן לך עותר רב:

ואתה בני אם תירא את יי ותשמור עצמך מכל חטא הוא יתן לך עושר גדל:
5:

1 Τότε ἀποκριθεὶς Τωβιας εἶπεν Τωβιθ τῷ πατρὶ αὐτοῦ (Πάντα, ὅσα ἐντέταλσαί μοι, ποιήσω כול די פקדת לי (לכלהון) אעבד), πάτερ·

ענה טוביה לאבוהי כל דפקדתני אעביד.

ויען טוביה את אביו ויאמר כל אשר צויתני אבי כן אעשה.

2 πῶς δὲ δυνήσομαι αὐτὸ λαβεῖν παρ' αὐτοῦ (καὶ αὐτὸς οὐ γινώσκει με והוא אין [יודע אותי) καὶ ἐγὼ οὐ γινώσκω αὐτόν; τί σημεῖον δῶ αὐτῷ καὶ ἐπιγνῷ με (καὶ πιστεύσῃ והאמין) μοι καὶ δῷ μοι τὸ ἀργύριον; καὶ τὰς ὁδοὺς τὰς εἰς Μηδίαν οὐ γινώσκω (τοῦ πορευθῆναι ἐκεῖ ללכת [שמה]).

אבל איכדין איכול למיסב כספא מידא דגבאל דהוא לא חכים לי ואנא לא חכים ליה. ומה סימנא איהב ליה ויהימין לי ויתן לי ית כספא. ואורחא דיובילני למדי לא ידענא:

ועתה אבי תן לי עצה איך אוכל לקחת את הכסף מיד גביאל כי הוא לא יכירני ואנכי לא אכירהו ומה סימן אומר אליו לתת לי את הכסף וגם הדרכים שילכו בהם למדי לא ידעתים.

3 τότε ἀποκριθεὶς Τωβιθ εἶπεν Τωβια τῷ υἱῷ αὐτοῦ Χειρόγραφον αὐτοῦ ἔδωκέν μοι, καὶ χειρόγραφον ἔδωκα αὐτῷ· καὶ διεῖλον εἰς δύο, καὶ ἐλάβομεν ἑκάτερος ἕν, καὶ ἔθηκα μετὰ τοῦ ἀργυρίου· καὶ νῦν ἰδοὺ ἔτη εἴκοσι ἀφ' οὗ παρεθέμην τὸ ἀργύριον τοῦτο ἐγώ. καὶ νῦν, παιδίον, ζήτησον σεαυτῷ ἄνθρωπον πιστόν, ὃς πορεύσεται μετὰ σοῦ, καὶ δώσομεν αὐτῷ μισθόν, ἕως ὅτου ἔλθῃς· καὶ λαβὲ παρ' αὐτοῦ τὸ ἀργύριον τοῦτο.

אתיב טובי ואמר לטוביה. ברי דין לך סימנא טועניה יהב לי וטועני יהבית ליה כמה דזויתי כספא ופקדתיניה בידיה. ומן יומא ההוא עד יומא דין עשרין שנין: וכען ברי פשפש גבר מהימן מן דיהך עמך וניהב ליה אגריה זיל ברי עד דאנא קיים וסב ית כספא:

ויען טובי ויאמר אל טוביה בני הסימן אשר תאמר לו אמתחתו נתן לי ואמתחתי קבל מידי כאשר שמתי את הכסף בידו היום עשרים שנה. ועתה לך ובקש לך אדם שיהיה איש נאמן וילך עמך ונתן לו שכרו ולך בני באודני חי וקח את הכסף ויי אלהי ישראל הוא ישמרך בכל דרכיך ויתנך לחן ולחסד ולרחמים בעיני האיש ובעיני כל רואיך וישלח אותך בכבוד ובשלום וישיבך אלינו בשלום בטרם אמות.

4 ἐξῆλθεν δὲ Τωβιας ζητῆσαι ἄνθρωπον, ὃς πορεύσεται μετ' αὐτοῦ εἰς Μηδίαν, ὃς ἐμπειρεῖ τῆς ὁδοῦ, καὶ ἐξῆλθεν καὶ εὗρεν Ραφαηλ τὸν ἄγγελον ἑστηκότα ἀπέναντι αὐτοῦ καὶ οὐκ ἔγνω ὅτι ἄγγελος τοῦ θεοῦ ἐστιν·

ונפק טוביה למיבלש גבר דיהך עמיה ואשכח ית רפאל מלאכא קאים ולא חכמיה דמלאכא דיי

ויצא טוביה לבקש אדם ללכת עמו למדי וימצא את רפאל מלאך יי עומד לקראתו ולא ידע טוביה כי מלאך יי צבאות הוא.

5 καὶ εἶπεν αὐτῷ Πόθεν εἶ, νεανίσκε; καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἐκ τῶν υἱῶν Ισραηλ τῶν ἀδελφῶν σου καὶ ἐλήλυθα ὧδε ἐργατεύεσθαι. καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἐπίστῃ τὴν ὁδὸν πορευθῆναι εἰς Μηδίαν;

הוא שאליה מנן את אתיביה. מבני ישראל חד מאחף. אמר ליה טוביה חכים את למיזל למדי

ויאמר המלאך אל טוביה מאין אתה בחור. ויען טוביה ויאמר מבני ישראל אנכי. ויאמר טוביה אדני התדע ללכת עמי למדי.

6 καὶ εἶπεν αὐτῷ Ναί, πολλάκις ἐγὼ ἐγενόμην ἐκεῖ καὶ ἐμπειρῶ καὶ ἐπίσταμαι τὰς ὁδοὺς πάσας· πλεονάκις ἐπορεύθην εἰς Μηδίαν καὶ ηὐλιζόμην παρὰ Γαβαήλῳ τῷ ἀδελφῷ ἡμῶν τῷ οἰκοῦντι ἐν Ῥάγοις τῆς Μηδίας, καὶ ἀπέχει ὁδὸν ἡμερῶν δύο τεταγμένων ἀπὸ Ἐκβατάνων εἰς Ῥάγα· κεῖνται γὰρ ἐν τῷ ὄρει.

אמ[ר] ליה מלאכא ידענא אורחיה ובמדי הוינא אושפיזא עם גבאל אחונא דיתיב כאגבתניס עד ראגיש והיא בנויה בטורא ואגבתניס במישרא.

ויאמר המלאך כן ידעתי את הדרכים כלם ובמדי הייתי אושפיש בבית גביאל אחינו היושב ברגיש מדינת המדי ודרך שני ימים יש מאגבתניס עד רגאיש ורגאיש בנויה בהר ואגבתניס בנויה בשדה.

7 καὶ εἶπεν αὐτῷ Μεῖνόν με, νεανίσκε, μέχρι ὅτου εἰσελθὼν ὑποδείξω τῷ πατρί μου· χρείαν γὰρ ἔχω ἵνα βαδίσῃς μετ' ἐμοῦ, καὶ δώσω σοι τὸν μισθόν σου.

אמ[ר] ליה טוביה אמתין לי ציבחר ואחוי לאבא דרגיג אנא דתהך עמי ואתן לך אגר אורחא.

ויאמר לו טוביה הרף מעט בחסדך ואלך ואגיד לאבי את הדבר כי מתאוה אני מאד שתלך עמי ואתן לך שכר הדרך.

8 καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἰδοὺ ἐγὼ προσκαρτερῶ, μόνον μὴ χρονίσῃς.

אמ[ר] ליה אנא עכיבנא עד דתיתי:

ויאמר לו לך מהר כי הנני עומד עד שתשוב אלי ואל תאחר.

9 καὶ εἰσελθὼν Τωβιας ὑπέδειξεν Τωβιθ τῷ πατρὶ αὐτοῦ καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἰδοὺ ἄνθρωπον εὗρον τῶν ἀδελφῶν ἡμῶν τῶν υἱῶν Ισραηλ. καὶ εἶπεν αὐτῷ Κάλεσόν μοι τὸν ἄνθρωπον, ὅπως ἐπιγνῶ τί τὸ γένος αὐτοῦ καὶ ἐκ ποίας φυλῆς ἐστιν καὶ εἰ πιστός ἐστιν ἵνα πορευθῇ μετὰ σοῦ, παιδίον.

אזל טוביה וחוי לאבוהי אשכחית גבר חד מאחנא דיהך עמי. נם ליה טובי זיל (קרא ליה קרא ל..) ואידע מאידין שבטא הוא אם (מהימן מהימן) הוא למיהך עמך. נפק טוביה וקרא ליה.

ויבא טוביה ויגד לאביו לאמר מצאתי איש טוב מאחינו שילך עמי. ויאמר טובי קרא אותו אלי ואדע מאיזה מקום הוא ואם נאמן ללכת עמך. ויצא טוביה ויקראהו.

10 καὶ ἐξῆλθεν Τωβιας καὶ ἐκάλεσεν αὐτὸν καὶ εἶπεν αὐτῷ Νεανίσκε, ὁ πατὴρ καλεῖ σε. καὶ εἰσῆλθεν πρὸς αὐτόν, καὶ ἐχαιρέτισεν αὐτὸν Τωβιθ πρῶτος. καὶ εἶπεν αὐτῷ Χαίρειν σοι πολλὰ γένοιτο. καὶ ἀποκριθεὶς Τωβιθ εἶπεν αὐτῷ Τί μοι ἔτι ὑπάρχει χαίρειν; καὶ ἐγὼ ἄνθρωπος ἀδύνατος τοῖς ὀφθαλμοῖς καὶ οὐ βλέπω τὸ φῶς τοῦ οὐρανοῦ, ἀλλ' ἐν τῷ σκότει κεῖμαι ὥσπερ οἱ νεκροὶ οἱ μηκέτι θεωροῦντες τὸ φῶς· ζῶν ἐγὼ ἐν νεκροῖς εἰμι, φωνὴν ἀνθρώπων ἀκούω καὶ αὐτοὺς οὐ βλέπω. καὶ εἶπεν αὐτῷ Θάρσει, ἐγγὺς παρὰ τῷ θεῷ ἰάσασθαί σε, θάρσει. καὶ εἶπεν αὐτῷ Τωβιθ Τωβιας ὁ υἱός μου θέλει πορευθῆναι εἰς Μηδίαν· εἰ δυνήσῃ συνελθεῖν αὐτῷ καὶ ἀγαγεῖν αὐτόν; καὶ δώσω σοι τὸν μισθόν σου, ἄδελφε. καὶ εἶπεν αὐτῷ Δυνήσομαι πορευθῆναι μετ' αὐτοῦ, καὶ ἐπίσταμαι ἐγὼ τὰς ὁδοὺς πάσας, καὶ πολλάκις ᾠχόμην εἰς Μηδίαν καὶ διῆλθον πάντα τὰ πεδία αὐτῆς, καὶ τὰ ὄρη καὶ πάσας τὰς ὁδοὺς αὐτῆς ἐγὼ γινώσκω.

ואזל רפאל לטובי ואמר ליה שלם עלך. אמר טובי ואית שלם עלי למה אירע לי כל דא ואנא לא חזינא נהורא דשמיא קל מלין אנא שמע וגברא לא חזינא ואנא שכיב בחשוכא. אמר רפאל יכיל אלחא לאסאה עינך ארום גבר חסידא את: אמר ליה טובי טוביה ברי צבי למהך למדי את יכיל למהך עמיה וניתן אגרך. אמר ליה יכילנא גברא שליחא אנא וחכימנא שביליא ותחומיא וטוריא ידענא:

ויבא המלאך אל טובי ויאמר לו שלום אליך איש האלהים. ויאמר טובי אם יש עלי שלום ולמה מצאתני כל זאת שאיני רואה בעיני ואנכי יושב עור במחשכים. ויאמר המלאך מי שעור אותך ממאור עיניך הוא ירפאך כי צדיק אתה. ויען טובי ויאמר כן יאמר יי. ויאמר לו טובי אחי טוביה בני מבקש ללכת אל מדי התוכל ללכת אל מדי התוכל ללכת עמו ואני אתן את שכרך. ויאמר המלאך כן אוכל ואני יודע את הדרכים כלם וכל הגבולים הלכתי וההרים ידעתי.

11 καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἄδελφε, ποίας πατριᾶς εἶ καὶ ἐκ ποίας φυλῆς; ὑπόδειξόν μοι, ἄδελφε.

אמר טובי חוי לי מאידין שבטא את ושום קרתא דאת דייר בה.

ויאמר טובי מאיזה הקום אתה ומאיזה שבט אתה ומאי זה עיר אתה.

12 καὶ εἶπεν Τί (χρείαν ἔχεις [צ]ריך לך) φυλῆς; καὶ εἶπεν αὐτῷ Βούλομαι (γνῶναι למנדע) τὰ κατ' ἀλήθειαν τίνος εἶ, ἄδελφε, καὶ τί τὸ ὄνομά σου.

אמר רפאל אם לית אנא כשר בעינך זיל ובליש גברא חורנא דיהך עם ברך. אמ[ר] ליה טובי אחי לא תכעוס עלי דצבינא למידע בקושטא ית שמך ומאידין זרעיתא את.

ויאמר המלאך עוד תבקש ויש לך שכיר שילך עם בנך כרצונך. ויאמר טובי אחי מבקש אני לידע את שמך ומאי זו משפחה אתה.

13 καὶ εἶπεν αὐτῷ (Ἐγὼ Αζαριας אנה עזר[יה גר])Ανανιου τοῦ μεγάλου, τῶν ἀδελφῶν σου.

אמר ליה אנא עזריה בר חננאל מביתא דשלמיה רבה מאחך.

ויאמר המלאך אני עזריה בן חננאל מבית שלומית הגדול מאחיך.

14 (καὶ εἶπεν αὐτῷ ואמר לה) Ὑγιαίνων ἔλθοις καὶ σῳζόμενος, ἄδελφε· καὶ μή μοι πικρανθῇς, ἄδελφε, ὅτι (τὴν ἀλήθειαν ἐβουλόμην γνῶναι למנדע בק[שטא]) καὶ τὴν πατριάν σου. καὶ σὺ τυγχάνεις ἀδελφὸς ὤν, καὶ ἐκ γενεᾶς καλῆς καὶ ἀγαθῆς εἶ σύ· ἐγίνωσκον Ανανιαν καὶ Ναθαν τοὺς δύο υἱοὺς Σεμε[λ]ιου τοῦ μεγάλου, καὶ αὐτοὶ συνεπορεύοντό μοι εἰς Ιερουσαλημ καὶ προσεκύνουν μετ' ἐμοῦ ἐκεῖ καὶ οὐκ ἐπλανήθησαν. οἱ ἀδελφοί σου ἄνθρωποι ἀγαθοί· ἐκ ῥίζης ἀγαθῆς εἶ σύ, καὶ χαίρων ἔλθοις.

ואמר טובי בהשקט ובשליותא תיתי אחי לא תרגז עלי על דבעינא למידע זרעיתא דילך והא אחי מזרעיתא טבא הוא ואנא חכמית חננאל ונתן תרין בני דשלמיה רבא והוון סלקין עמי לירושלם כד יתיבנא בארעא דישראל וסגדין עמי תמן ולא שגו אילין באנונא דטעו אחנא מזרעיתא טבתא את עול בשלם.

ויאמר טובי לחיים ולשלום ועתה אחי אל תכעוס עלי על שאני מברש לדעת דבר אבות ממשפחתך והנה אתה אחי ממשפחה טובה ויקרה וגם אתה ידעת את חננאל ואת נתן שני בני שלומית הגדול והם ההולכים עמי לירושךם בשבתנו בארץ ישראל ומשתחוים עמי שם ולא תעו אלה אחרי אלהי נכר הארץ כאשר תעו אחינו ועתה אחי לך לשלום עם בני ובשלום תבואו בעזרת האל.

15 καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἐγώ σοι δίδωμι μισθὸν τὴν ἡμέραν δραχμὴν καὶ τὰ δέοντά σοι ὁμοίως τῷ υἱῷ μου·

ואתן לך אגרך טרפעיקא כל יומא ומיכלך שוה לברי

ואני אתן את שכרך זוז בכל יום ומאכלך כמו לבני.

16 καὶ πορεύθητι μετὰ τοῦ υἱοῦ μου, καὶ ἔτι προσθήσω σοι τῷ μισθῷ.

ותוף אטפי על אגרך: ענא רפאל לא תדחל דאנא אהך עם ברך וניתוב כשלם:

ואם ישיבכם הב״ה בשלום עוד אוסיף לך על שכרל. ויאמר המלאך אל תירא כי אני אלך עם בנך ונלך לשלום ונשובה בשלום.

17 καὶ εἶπεν αὐτῷ ὅτι Πορεύσομαι μετ' αὐτοῦ· καὶ μὴ φοβηθῇς, ὑγιαίνοντες ἀπελευσόμεθα καὶ ὑγιαίνοντες ἐπιστρέψομεν πρὸς σέ, διότι ἡ ὁδὸς ἀσφαλής. καὶ εἶπεν αὐτῷ Εὐλογία σοι γένοιτο, ἄδελφε. καὶ ἐκάλεσεν τὸν υἱὸν αὐτοῦ καὶ εἶπεν αὐτῷ Παιδίον, ἑτοίμασον τὰ πρὸς τὴν ὁδὸν καὶ ἔξελθε μετὰ τοῦ ἀδελφοῦ σου, καὶ ὁ θεὸς ὁ ἐν τῷ οὐρανῷ διασώσαι ὑμᾶς ἐκεῖ καὶ ἀποκαταστήσαι ὑμᾶς πρὸς ἐμὲ ὑγιαίνοντας, καὶ ὁ ἄγγελος αὐτοῦ συνοδεύσαι ὑμῖν μετὰ σωτηρίας, παιδίον. καὶ ἐξῆλθεν πορευθῆναι τὴν ὁδὸν αὐτοῦ καὶ ἐφίλησεν τὸν πατέρα αὐτοῦ καὶ τὴν μητέρα, καὶ εἶπεν αὐτῷ Τωβιθ Πορεύου ὑγιαίνων.

קרא טובי לטוביה בריה מם ליה ברי אתקין גרמך ופוק לאורחא עם אחך אלהא דשמיא ידבר יתכון לתמן לשלם וישלח מלאכיה עמכון ויצלח אורחכון ויתיבבון לשלם: נשק טוביה לאבוה ולאמיה ואמרו ליה זיל לשלם ונפקו למהך.

ויקרא טובי אל בנו ויאמר אליו הכן לך מה שאתה צריך לדרך וצא עם אחיך ואל שדי הוא יוליככם לשלום ויושיבכם בשלום וישלח מלאכו עמכם ויצליח דרכיכם. וישק טוביה לאביו ולאמו ויאמרו לו לך לשלום ויצאו ללכת.

Augustine of Hippo, Confessions, Liber 10:34 (CSEL 33, 265-267)

O lux, quam uidebat tobis, cum clausis istis oculis filium docebat uitae uiam et ei praeibat pede caritatis nusquam errans; aut quam uidebat isaac praegrauatis et opertis senectute carneis luminibus, cum filios non agnoscendo benedicere, sed benedicendo agnoscere meruit; aut quam uidebat iacob, cum et ipse prae grandi aetate captus oculis in filiis praesignata futuri populi genera luminoso corde radiauit et nepotibus suis ex ioseph diuexas mystice manus, non sicut pater eorum foris corrigebat, sed sicut ipse intus discernebat, imposuit.

ipsa est lux, una est et unum omnes, qui uident et amant eam. at ista corporalis, de qua loquebar, inlecebrosa ac periculosa dulcedine condit uitam saeculi caecis amatoribus. cum autem et de ipsa laudare te norunt, deus creator omnium, adsumunt eam in hymno tuo, non absumuntur ab ea in somno suo: sic esse cupio. resisto seductionibus oculorum, ne implicentur pedes mei, quibus ingredior uiam tuam, et erigo ad te inuisibiles oculos, ut tu euellas de laqueo pedes meos. tu subinde euelles eos, nam inlaqueantur. tu non cessas euellere, ego autem crebro haereo in ubique sparsis insidiis, quoniam non dormies neque dormitabis, qui custodis israhel.

quam innumerabilia uariis artibus et opificiis in uestibus, calciamentis, uasis et cuiuscemodi fabricationibus, picturis etiam diuersis que figmentis atque his usum necessarium atque moderatum et piam significationem longe transgredientibus addiderunt homines ad inlecebras oculorum, foras sequentes quod faciunt, intus relinquentes a quo facti sunt et exterminantes quod facti sunt. at ego, deus meus et decus meum, etiam hinc tibi dico hymnum et sacrifico laudem sanctificatori meo, quoniam pulchra traiecta per animas in manus artificiosas ab illa pulchritudine ueniunt, quae super animas est, cui suspirat anima mea die ac nocte.

sed pulchritudinum exteriorum operatores et sectatores inde trahunt approbandi modum, non autem inde trahunt utendi modum. et ibi est et non uident eum, ut non eant longius et fortitudinem suam ad te custodiant nec eam spargant in deliciosas lassitudines. ego autem haec loquens atque discernens etiam istis pulchris gressum innecto, sed tu euellis, domine, euellis tu, quoniam misericordia tua ante oculos meos est. nam ego capior miserabiliter, et tu euellis misericorditer aliquando non sentientem, quia suspensius incideram, aliquando cum dolore, quia iam inhaeseram.

THURSDAY
Tobit 6:1-19

1 Καὶ ἐξῆλθεν τὸ παιδίον καὶ ὁ ἄγγελος μετ' αὐτοῦ, καὶ ὁ κύων ἐξῆλθεν μετ' αὐτοῦ καὶ ἐπορεύθη μετ' αὐτῶν· καὶ ἐπορεύθησαν ἀμφότεροι, καὶ ἔτυχεν αὐτοῖς νὺξ μία, καὶ ηὐλίσθησαν ἐπὶ τοῦ Τίγριδος ποταμοῦ.

אזל טליא ורפאל עמיה ואתו עד נחל תיגרין ברמשא ובתו תמן

וילך חנער לדרכו והמלאך רפאל עמו ויבא עד נחל תיגרין בערב וילינו שם.

[ומלא]כא עמה ו[ח]ך [כלבא. ואזלו] כחדא וסדר להון ... [לילה והכו ע]ד דקלת.

2 καὶ κατέβη τὸ παιδίον περινίψασθαι τοὺς πόδας εἰς τὸν Τίγριν ποταμόν, καὶ ἀναπηδήσας ἰχθὺς μέγας ἐκ τοῦ ὕδατος ἐβούλετο καταπιεῖν τὸν πόδα τοῦ παιδαρίου, καὶ ἔκραξεν.

ורהט וטוביה לנהרא למשזגא רגלוי ובשלו נפק נון חד מן נהרא ואכל לחמא דטליא וצווח טליא.

וירד טוביה אל הנחל לרחוץ רגליו. ויצא פתאום דג אחד מן הנחל ויאכל את לחם הנער ויצעק.

ונחת עלימ[א] ... [ושור נו]ן חד רב מן [מיא למב]לע רגל עלימ[א].

3 καὶ ὁ ἄγγελος τῷ παιδαρίῳ εἶπεν Ἐπιλαβοῦ καὶ ἐγκρατὴς τοῦ ἰχθύος γενοῦ. καὶ ἐκράτησεν τὸ παιδάριον τοῦ ἰχθύος καὶ ἀνήνεγκεν αὐτὸν ἐπὶ τὴν γῆν.

אמר ליה רפאל אחיד נונא ולא תשבקיניה. ותפש ית נונא ואפקיה ליבשתא.

ויאמר לו המלאך תפוש הדג ואל תניחהו. ויתפש הנער את הדג.

... [א]חקף נ[ונא. וג]בר עלימא [לנונא ואנפ]קה ליבשא.

4 καὶ εἶπεν αὐτῷ ὁ ἄγγελος Ἀνάσχισον τὸν ἰχθὺν καὶ ἔξελε τὴν χολὴν καὶ τὴν καρδίαν καὶ τὸ ἧπαρ αὐτοῦ καὶ ἀπόθες αὐτὰ μετὰ σαυτοῦ καὶ τὰ ἔγκατα ἔκβαλε· ἔστιν γὰρ εἰς φάρμακον χρήσιμον ἡ χολὴ καὶ ἡ καρδία καὶ τὸ ἧπαρ αὐτοῦ.

וא[מר לה מלאכא פר]קהי ואנפק [למררתה ולבב]ה [וכבדה שים ב]ידך ומעוה[י טרד סם הוא מררתה ולבב]ה וכבדה

5 καὶ ἀνασχίσας τὸ παιδάριον τὸν ἰχθὺν συνήγαγεν τὴν χολὴν καὶ τὴν καρδίαν καὶ τὸ ἧπαρ καὶ ὤπτησεν τοῦ ἰχθύος καὶ ἔφαγεν καὶ ἀφῆκεν ἐξ αὐτοῦ ἡλισμένον.

ו[פרק ... מררתה ול]בבה ו[כבדה מן] נונא ואכל ואף לארחא שוח מליחה שאריתא.

6 καὶ ἐπορεύθησαν ἀμφότεροι κοινῶς, ἕως ἤγγισαν εἰς Μηδίαν.

אזלו (אזלין) תריהון [כ]חדא [עד] ק[רבו ל]הון למדי.

7 καὶ τότε ἠρώτησεν τὸ παιδάριον τὸν ἄγγελον καὶ εἶπεν αὐτῷ Αζαρια ἄδελφε, τί τὸ φάρμακον ἐν τῇ καρδίᾳ καὶ τῷ ἥπατι τοῦ ἰχθύος καὶ ἐν τῇ χολῇ;

[באדין ש]אל עולימא למל[אכא וי]אמר לה עזריה אחי (אמר לי) מה סם בלבב נונא וכבדה ובמררתה.

8 καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἡ καρδία καὶ τὸ ἧπαρ τοῦ ἰχθύος, κάπνισον ἐνώπιον ἀνθρώπου ἢ γυναικός, ᾧ ἀπάντημα δαιμονίου ἢ πνεύματος πονηροῦ, καὶ φεύξεται ἀπ' αὐτοῦ πᾶν ἀπάντημα καὶ οὐ μὴ μείνωσιν μετ' αὐτοῦ εἰς τὸν αἰῶνα·

הן [ת]אתנה קדם גבר או אנתא נגיעי שד וא רוח [באישא] ...(עלוהי) [ו]ל[א] יסחרון סחרתהו[ן] לעלם.

9 καὶ ἡ χολή, ἐγχρῖσαι ἀνθρώπου ὀφθαλμούς, οὗ λευκώματα ἀνέβησαν ἐπ' αὐτῶν, ἐμφυσῆσαι ἐπ' αὐτοὺς ἐπὶ τῶν λευκωμάτων, καὶ ὑγιαίνουσιν.

ומררתא למכחל עי[ני אנש] ... חרריא ויחין.

4-9 אמר ליה רפאל בזע נונא במציע וסב ליביה הוא טב לאקטרא מיניה. קדם נברא דאית ביה רוח שידא ורוחא בישתא וייערקון מניה. ומררתא למימשח מיניה עיינין דאית בחון חירא ויתסון: עבד כן טוביה ונסג ליבא ומררתא ונונא אפה ואכל ומותרא שבק באורחא

4-9 ויאמר המלאך אל הנער קרע את הדג בתוך וקח את הלב ואת המרה ושים אותם עמך כי טובים הם לרפאות. ויעש כן הנער. ואת הדג בשל ואכל והנותר היח. וילכו עד מדי. ויאמר טוביה אל המלאך עזריה אחי מה רפואה תעשה מלב הדג והמרה. ויאמר אליו הלב ויועיל להקטיר ממנו לפני אדם שיש בו רוח רעה או רוח שדים וינוםו ממנו. והמרה תועיל למשוח בה העינים שיש בהם לובן וירפא.

10 Καὶ ὅτε εἰσῆλθεν εἰς Μηδίαν καὶ ἤδη ἤγγιζεν εἰς Ἐκβάτανα,

ואזלו עד מדי ואתו באגבתניס

ויבאו לאגבתניס.

וכ[ד]י עלו לגו מדי וכבר הוא מ[דבק לאחמתא

11 λέγει Ραφαηλ τῷ παιδαρίῳ Τωβια ἄδελφε. καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἰδοὺ ἐγώ. καὶ εἶπεν αὐτῷ Ἐν τοῖς Ραγουήλου τὴν νύκτα ταύτην δεῖ ἡμᾶς αὐλισθῆναι, καὶ ὁ ἄνθρωπος συγγενής σού ἐστιν, καὶ ἔστιν αὐτῷ θυγάτηρ, ᾗ ὄνομα Σαρρα·

[אמר רפאל לעלי]מא ט[ו]ביה אחי. ואמר לה הא אנה. ואמר לה אבית [רעואל נבית [וג]ברא מן בית אהונא הוא ואיתי לה ברא שפירה.

12 καὶ υἱὸς ἄρσην οὐδὲ θυγάτηρ ὑπάρχει αὐτῷ πλὴν Σαρρας μόνης, καὶ σὺ ἔγγιστα αὐτῆς εἶ παρὰ πάντας ἀνθρώπους κληρονομῆσαι αὐτήν, καὶ τὰ ὄντα τῷ πατρὶ αὐτῆς σοὶ δικαιοῦται κληρονομῆσαι· καὶ τὸ κοράσιον φρόνιμον καὶ ἀνδρεῖον καὶ καλὸν λίαν, καὶ ὁ πατὴρ αὐτῆς καλός.

ואחרן [לא] איתי לה לה[ן] שרה [ב]ל[וידי]ה. ואנתה ק[רי]ב לה [על כל אנש למירתה וכול די לאבוה. סבה] לך ל[אנת]א [ו]דינא ל[ך] ועלימתא [דא היא חכימא ותקיפ]א ושפירא לחדא ואביה רחם [לה וכל די לה יהב לה ול]ך גזיר למירת ל]אביהא.

13 καὶ εἶπεν Δεδικαίωταί σοι λαβεῖν αὐτήν· καὶ ἄκουσόν μου, ἄδελφε, καὶ λαλήσω τῷ πατρὶ περὶ τοῦ κορασίου τὴν νύκτα ταύτην, ἵνα λημψόμεθά σοι αὐτὴν νύμφην· καὶ ὅταν ἐπιστρέψωμεν ἐκ Ῥάγων, ποιήσομεν τὸν γάμον αὐτῆς. καὶ ἐπίσταμαι ὅτι οὐ μὴ δυνηθῇ Ραγουηλ κωλῦσαι αὐτὴν ἀπὸ σοῦ ἢ ἐγγυᾶσθαι ἑτέρῳ, ὀφειλήσειν θάνατον κατὰ τὴν κρίσιν τῆς βίβλου Μωυσέως διὰ τὸ γινώσκειν ὅτι σοὶ κληρονομία καθήκει λαβεῖν τὴν θυγατέρα αὐτοῦ παρὰ πάντα ἄνθρωπον. καὶ νῦν ἄκουσόν μου, ἄδελφε, καὶ λαλήσομεν περὶ τοῦ κορασίου τὴν νύκτα ταύτην καὶ μνηστευσόμεθά σοι αὐτήν· καὶ ὅταν ἐπιστρέψωμεν ἐκ Ῥάγων, λημψόμεθα αὐτὴν καὶ ἀπάξομεν αὐτὴν μεθ' ἡμῶν εἰς τὸν οἶκόν σου.

ועליך דין קשטא גזר למ[סבה וכען שמע לי אחי] תמלל בעל[מ]תא דא בליליא דן תקימנה ותסבנה לך לאנת[ה]. ... [נעבד לה] משתותא וידע אנה די לא יכול רעואל למכליה מנך בדיל די הוא ידע ... ולמסב ברתה מן לע אנ[ש ארי ה]וא יד[ע] די הן ינתננה לגבר [אחרן ... ספר] מושה ובען [נמלל בעלי]מת[א] דא ליליא דן ונקימנה [לך] ... [ו]כדי הת[וב מן (ראעיש)]

11-13 ואמר רפאל לטוביה אחי עם רעואל תיתי ההוא גבר סב וליה ברתא חדא שפירתא לחדא ושמה שרה. ואימר ליה דיתנינה לך לאנתו והיא יחידה לאבוהא והוא רחים לה טבא והיא איתתא טבתא ודחלת שמיא. וכד נתוב מן ראגיש נעביד חיפתא וידענא ארום לא יסרב רעואל פומך ויתן יתה לך ונובלינה עמנא לאבוך:

ויאמר המלאך אל טוביה אחי בבית רעואל נלין כי הוא איש זקן ובת יחידה יש לו יפת מראה ושמה שרה. ואדבר אליו שיתננה לך לאשה והיא טובה שכל ואביה אהבה ועתה שמעני ודבר בעבורה וכאשר נשוב מן ראגיש נעשה החופה ואני ידעתי כי לא ימרה האיש את פיך ולא יתן איתה לאיש זר ותשאנה כתורת משה ונוליך אותה אל אביך.

14 τότε ἀποκριθεὶς Τωβιας εἶπεν τῷ Ραφαηλ Αζαρια ἄδελφε, ἤκουσα ὅτι ἑπτὰ ἤδη ἐδόθη ἀνδράσιν, καὶ ἀπέθανον ἐν τοῖς νυμφῶσιν αὐτῶν τὴν νύκτα, ὁπότε εἰσεπορεύοντο πρὸς αὐτήν, καὶ ἀπέθνῃσκον. καὶ ἤκουσα λεγόντων αὐτῶν ὅτι δαιμόνιον ἀποκτέννει αὐτούς.

אמר טוביה לרפאל שמעית דהיא אתיהיבת לשבעה גברין ומיתו עד לא עלו לוותה ושמעית דאשמדאי מלכא דשידי קטיל יתחון.

ויאמר טוביה אל המלאך שמעתי אחי שכבר נתנה לשבעה אנשים ומתו טרם שיבאו אליה ושמעתי שאשמדי מלך השדים הוא הורג איתם.

[אדין ענה טוביה ואמר לרפ]אל עזריה אחי שמעת ... ... [ומיתו כ]די עלין עליה הוו

15 καὶ νῦν φοβοῦμαι ἐγώ - ὅτι αὐτὴν οὐκ ἀδικεῖ, ἀλλ' ὃς ἂν θελήσῃ ἐγγίσαι αὐτῆς, ἀποκτέννει αὐτόν· μονογενής εἰμι τῷ πατρί μου - μὴ ἀποθάνω καὶ κατάξω τὴν ζωὴν τοῦ πατρός μου καὶ τῆς μητρός μου μετ' ὀδύνης ἐπ' ἐμοὶ εἰς τὸν τάφον αὐτῶν· καὶ υἱὸς ἕτερος οὐχ ὑπάρχει αὐτοῖς, ἵνα θάψῃ αὐτούς.

וכען אנא דחיל מן שידא דילמא יקטלינני ואחית שיבתא דאבא ואמא בדוומא לשאול ולית להון בר חורן ולא ברתא למקברינון במותהון:

ועתה ירא אני מאד פן יהרגני אשמדי והורדתי את שיבת אבותי ביגון שאולה כי אין להם בן אחר ולא בת לקברם במותם.

[וכען] דחל אנה מן שדא (דן) די רחמה (לה) ... [.]שד קטל להן ... [חי]י אבי ואמי ([לא]בי ולאמי) [לקברא. ובר א]חרן לא [איתי להן די יקבר אנון.

16 καὶ λέγει αὐτῷ Οὐ μέμνησαι τὰς ἐντολὰς τοῦ πατρός σου, ὅτι ἐνετείλατό σοι λαβεῖν γυναῖκα ἐκ τοῦ οἴκου τοῦ πατρός σου; καὶ νῦν ἄκουσόν μου, ἄδελφε, καὶ μὴ λόγον ἔχε τοῦ δαιμονίου τούτου καὶ λαβέ· καὶ γινώσκω ἐγὼ ὅτι τὴν νύκτα ταύτην δοθήσεταί σοι γυνή.

אמר ליה רפאל לית את דכיר תפקדתא דאבוך דפקדך דתסב אתתא מזרעיתא דאבוך וכען קביל מני ולא תדחל מן שירא ידענא דתסבינה ליליא חדין לאינתו.

ויאמר אליו המלאך ירא את יי וזכר אותו וזכור מצות אביך אשר צוך שתקח אשה ממשפחת אביך ועתה שמעני ואל תירא מן השד כי יודע אני שתקח אותה הלילה הזה לאשה.

... [הלא תדכר לפק]ודי אבוך די פקדך ... [וכע]ן שמע לי אחי אל [תדחל ש]דא דן וסבה [בלי]ליא דן ...

17 καὶ ὅταν εἰσέλθῃς εἰς τὸν νυμφῶνα, (λαβὲ ἐκ τοῦ ἥπατος [ס]ב מן לבב) τοῦ ἰχθύος καὶ τὴν καρδίαν καὶ ἐπίθες ἐπὶ τὴν τέφραν τῶν θυμιαμάτων, καὶ ἡ ὀσμὴ πορεύσεται, (καὶ ὀσφρανθήσεται τὸ δαιμόνιον καὶ φεύξεται [וירי]ח שדא וי[ערק]) καὶ οὐκέτι μὴ φανῇ περὶ αὐτὴν τὸν πάντα αἰῶνα.

וכד תיעול באנדרונא עמה סיב ליבא דנונא ואקטר מיניה תחות לבושה ושידא מורח והוא עריק ולא יתוב לעלם.

וכאשר תבא בחדר עמה קח את לב הדג והקטר ממנו תחת בגדיה.

18 καὶ ὅταν μέλλῃς γίνεσθαι μετ' αὐτῆς, ἐξεγέρθητε πρῶτον ἀμφότεροι καὶ προσεύξασθε καὶ δεήθητε τοῦ κυρίου τοῦ οὐρανοῦ, ἵνα ἔλεος γένηται καὶ σωτηρία ἐφ' ὑμᾶς· καὶ μὴ φοβοῦ, σοὶ γάρ ἐστιν μεμερισμένη πρὸ τοῦ αἰῶνος, καὶ σὺ αὐτὴν σώσεις, καὶ μετὰ σοῦ πορεύσεται, καὶ ὑπολαμβάνω ὅτι ἔσονταί σοι ἐξ αὐτῆς παιδία καὶ ἔσονταί σοι ὡς ἀδελφοί, μὴ λόγον ἔχε.

וכד תצבי למיעל לותה קומו מל ערסא וצלו ובעו רחמין מן קדם אלהא דאפקיד עליכון טיבותיה ויתן לך אסותא ובכן תיעול לותה ותוליד מינה בנין לא תדחל ארום לך הות מחזיא מיומא דעלמא ואת תפרקינה מן שידא:

ויריח השד ויברח ולא ישוב אליה לעולם וכשתרצה לבא אליה קומו מן המטה והתפללו והתחננו אל יי שיצוה לכם חסדו ורפואתו וירפאה ואז תבא אליה ותוליד ממנה בנים זכרים ואל תירא כי לך היא ראויה קודם שנברא העולם ועל ידך יושיענה יי מיד השד:

(וכד תסבי ל)[מהוה ע]מה עו[רו מן ... וא]ל תדחל [די ל]ך היא חליקא ולך [דינא למסבה] ... תשזב[ה ו]מדמה אנה די להוון לך [מנה בנין ול]הוון [לך כאחון.

19 καὶ ὅτε ἤκουσεν Τωβιας τῶν λόγων Ραφαηλ καὶ ὅτι ἔστιν αὐτῷ ἀδελφὴ ἐκ τοῦ σπέρματος τοῦ οἴκου τοῦ πατρὸς αὐτοῦ, λίαν ἠγάπησεν αὐτήν, καὶ ἡ καρδία αὐτοῦ ἐκολλήθη εἰς αὐτήν.

19 כד שמע טוביה מיליא האילין (עלת רחימתא שגיא ר[חמה]) דשרה בלהביה:

ויהי כשמוע טוביה כל הדברים האלה ונפשי נקשרה בנפש שרה.

וכדי ש]מע טוביה מעי רפא[ל די היא ל]ה אחא ומן [בית זרע אביהי ש]גיא רחמה ולבה דבק בה [לחד]א.

Gregory of Nyssa, Sermon on the Ascension (PG 46, 690-691)

Ὡς γλυκὺς συνέμπορος τοῦ ἀνθρωπίνου βίου ὁ προφήτης Δαβὶδ ἐν πάσαις ταῖς ὁδοῖς τῆς ζωῆς εὑρισκόμενος καὶ πάσαις ταῖς πνευματικαῖς ἡλικίαις προσφόρως καταμιγνύμενος καὶ παντὸς τάγματος τῶν προκοπτόντων συνεφαπτόμενος· τοῖς κατὰ θεὸν νηπίοις συμπαίζει, τοῖς ἀνδράσι συναγωνίζεται, παιδαγωγεῖ τὴν νεότητα, ὑποστηρίζει τὸ γῆρας, τοῖς πᾶσι πάντα γίνεται· στρατιωτῶν ὅπλον, ἀθλητῶν παιδοτρίβης, γυμναζομένων παλαίστρα, νικώντων στέφανος, ἐπιτραπέζιος εὐφροσύνη, ἐπικήδειος παραμυθία. οὐκ ἔστι τι τῶν κατὰ τὸν βίον ἡμῶν τῆς χάριτος ταύτης ἀμέτοχον· τίς προσευχῆς δύναμις, ἧς μὴ Δαβὶδ συνεφάπτεται; τίς ἑορτῆς εὐφροσύνη μὴ τοῦ προφήτου ταύτην φαιδρύνοντος; ὃ δὴ καὶ νῦν ἔστιν ἰδεῖν, ὅτι καὶ ἄλλως μεγάλην ἡμῖν οὖσαν τὴν ἑορτὴν μείζονα δι' ἑαυτοῦ ὁ προφήτης ἐποίησε προσφόρως τῇ ὑποθέσει τὴν ἐκ τῶν ψαλμῶν συνεισενεγκὼν εὐφροσύνην.

ἐν μὲν γὰρ τῷ ἑνὶ πρόβατόν σε κελεύει γενέσθαι παρὰ τοῦ θεοῦ ποιμαινόμενον καὶ οὐδενὸς τῶν ἀγαθῶν ὑστερούμενον, ᾧ καὶ πόα νομῆς καὶ ὕδωρ ἀναπαύσεως καὶ τροφὴ καὶ σκηνὴ καὶ τρίβος καὶ ὁδηγία καὶ πάντα γίνεται ὁ ποιμὴν ὁ καλὸς πρὸς πᾶσαν χρείαν τὴν ἑαυτοῦ χάριν προσφόρως καταμερίζων· δι' ὧν ἁπάντων παιδεύει τὴν ἐκκλησίαν, ὅτι χρή σε πρόβατον πρῶτον γενέσθαι τοῦ καλοῦ ποιμένος διὰ τῆς ἀγαθῆς κατηχήσεως πρὸς τὰς θείας τῶν διδαγμάτων νομάς τε καὶ πηγὰς ὁδηγούμενον εἰς τὸ συνταφῆναι αὐτῷ διὰ τοῦ βαπτισμοῦ εἰς τὸν θάνατον καὶ μὴ φοβηθῆναι τὸν τοιοῦτον θάνατον· οὐ γὰρ θάνατος οὗτός ἐστιν, ἀλλὰ θανάτου σκιὰ καὶ ἐκτύπωμα.

Ἐὰν γὰρ πορευθῶ, φησίν, ἐν μέσῳ σκιᾶς θανάτου, οὐ φοβηθήσομαι ὡς κακὸν τὸ γινόμενον, ὅτι σὺ μετ' ἐμοῦ εἶ. μετὰ ταῦτα παρακαλέσας τῇ βακτηρίᾳ τοῦ πνεύματος (ὁ γὰρ παράκλητος τὸ πνεῦμά ἐστι) τὴν μυστικὴν προτίθησι τράπεζαν τὴν ἐξ ἐναντίου τῆς τῶν δαιμόνων τραπέζης ἑτοιμασθεῖσαν· ἐκεῖνοι γὰρ ἦσαν οἱ διὰ τῆς εἰδωλολατρίας τὴν ζωὴν τῶν ἀνθρώπων ἐκθλίβοντες· ὧν ἐξ ἐναντίου ἡ τοῦ πνεύματος τράπεζα. εἶτα μυρίζει τὴν κεφαλὴν τῷ ἐλαίῳ τοῦ πνεύματος καὶ προθεὶς αὐτῷ οἶνον τὸν τὴν καρδίαν εὐφραίνοντα τὴν νήφουσαν ἐκείνην μέθην ἐμποιεῖ τῇ ψυχῇ στήσας τοὺς λογισμοὺς ἀπὸ τῶν προσκαίρων πρὸς τὸ ἀίδιον· ὁ γὰρ τῆς τοιαύτης γευσάμενος μέθης διαμείβεται τοῦ ὠκυμόρου τὸ ἀτελεύτητον εἰς μακρότητα ἡμερῶν τὴν ἐν τῷ οἴκῳ τοῦ θεοῦ διαγωγὴν παρατείνων.

Τοιαῦτα ἡμῖν ἐν τῷ ἑνὶ τῶν ψαλμῶν χαρισάμενος πρὸς μείζονα καὶ τελεωτέραν εὐφροσύνην ἐν τῷ ἑξῆς ψαλμῷ τὴν ψυχὴν ἐπεγείρει, καὶ, εἰ δοκεῖ, καὶ τούτου τὴν διάνοιαν ὑμῖν παραθώμεθα δι' ὀλίγων ἐπιτεμόμενοι· Τοῦ κυρίου ἡ γῆ καὶ τὸ πλήρωμα αὐτῆς.

τί οὖν ξενίζῃ, ὦ ἄνθρωπε, εἰ ὁ θεὸς ἡμῶν ἐπὶ τῆς γῆς ὤφθη καὶ τοῖς ἀνθρώποις συνανεστράφη; κτίσμα γὰρ ἐκείνου ἡ γῆ, διότι καὶ ποίημα. οὐκοῦν οὐδὲν καινὸν οὐδὲ ἔξω τοῦ πρέποντος τὸ εἰς τὰ ἴδια ἐλθεῖν τὸν δεσπότην· οὐ γὰρ ἐν ἀλλοτρίῳ γίνεται κόσμῳ, ἀλλ' ὃν αὐτὸς συνεστήσατο ὁ ἐπὶ θαλασσῶν θεμελιώσας τὴν γῆν καὶ πρὸς τὴν τῶν ποταμῶν δίοδον εὔθετον αὐτὴν εἶναι παρασκευάσας. ὑπὲρ τίνος οὖν ἡ παρουσία; ἵνα σε τῶν βαράθρων τῆς ἁμαρτίας ἐκβαλὼν ἐπὶ τὸ ὄρος ἀγάγῃ τῆς βασιλείας ὀχήματι πρὸς τὴν ἄνοδον τῇ κατ' ἀρετὴν πολιτείᾳ χρησάμενον·

οὐ γὰρ ἔστιν ἀνελθεῖν ἐπὶ τὸ ὄρος ἐκεῖνο, εἰ μή [τις] ταῖς ἀρεταῖς συνοδεύσειε ταῖς μὲν χερσὶν ἀθῷος γενόμενος καὶ μηδεμιᾷ πονηρᾷ πράξει ῥυπούμενος, καθαρὸς δὲ τῇ καρδίᾳ πρὸς οὐδὲν μάταιον τὴν ψυχὴν ἑαυτοῦ φέρων μηδέ τινα δόλον τῷ πλησίον ἐξαρτυόμενος. ταύτης τῆς ἀναβάσεως ἔπαθλόν ἐστιν ἡ εὐλογία, τούτῳ δίδωσι τὴν ἀποκειμένην  ἐλεημοσύνην ὁ κύριος, Αὕτη ἐστὶν ἡ τῶν ζητούντων αὐτὸν γενεὰ τῶν δι' ἀρετῆς πρὸς ὕψος ἀναβαινόντων καὶ Ζητούντων τὸ πρόσωπον τοῦ θεοῦ Ἰακώβ.

FRIDAY
Tobit 7:1,9-17; 8:4-16

1 Καὶ ὅτε εἰσῆλθεν εἰς Ἐκβάτανα, λέγει αὐτῷ Αζαρια ἄδελφε, ἀπάγαγέ με εὐθεῖαν πρὸς Ραγουηλ τὸν ἀδελφὸν ἡμῶν. καὶ ἀπήγαγεν αὐτὸν εἰς τὸν οἶκον Ραγουήλου, καὶ εὗρον αὐτὸν καθήμενον παρὰ τὴν θύραν τῆς αὐλῆς καὶ ἐχαιρέτισαν αὐτὸν πρῶτοι, καὶ εἶπεν αὐτοῖς Χαίρετε πολλά, ἀδελφοί, καὶ καλῶς ἤλθατε ὑγιαίνοντες. καὶ ἤγαγεν αὐτοὺς εἰς τὸν οἶκον αὐτοῦ.

ועלו בבית רעואל באגבתניס ואשכחו יתיה סטר תרע ביתיה ושאילו בשלמיה. אמר להון עולו בשלם לביתא ועלו לביתא.

ויבאו באגבתניס בבית רעואל וימצאו אותו אצל שער ביתו וישאלו לו לשלום וישב להם שלום. ויאמר להם באו בשלום אל הבית ויבאו הביתה.

1 וכדי עלו לגוא אחמ[תא אמר] לה טוביו עז[ריה אחי ד]ברני קשיטא לבית רעואל אחונא ודברה ואזל[ו לביל] רעואל ואשבח[ו ל]רעוא[ל י]תב קדם תרע דרתה ושאלו שלמה לקדמין. ואמר להון לשלם אתיתון. ועלו בשל[ם] אחי ואעל אנון לביתה.

1 ולו באגבתניס ויאמר] עזריה אח[י הובילני לרעאל] וה[ש]כחו לרעואל יתב ק[דם תרע] דרת[ה ושאלו שלמה לקדמין ואמר] להון לשלם אתיתון ועל[ו ב]שלם [אחי ואעל אנון לביתה].
...

9 Καὶ ὅτε ἐλούσαντο καὶ ἐνίψαντο καὶ ἀνέπεσαν δειπνῆσαι, εἶπεν Τωβιας τῷ Ραφαηλ Αζαρια ἄδελφε, εἰπὸν Ραγουηλ ὅπως δῷ μοι Σαρραν τὴν ἀδελφήν μου.

עד לא אכלו אמר טוביה לרפאל מליל עם רעואל על שרה ברתיה ויתנינה לי לאינתו:

ויאמר טוביה אל המלאך דבר עם רעואל על דבר שרה בתו ויתננה לי לאשה.

... עזריה אחי אמר לרעואל די ימתן לי שרה אחתי.

10 (καὶ ἤκουσεν Ραγουηλ ושמע רעואל) τὸν λόγον καὶ εἶπεν τῷ παιδί Φάγε καὶ πίε καὶ ἡδέως γενοῦ τὴν νύκτα ταύτην· οὐ γάρ ἐστιν ἄνθρωπος ᾧ καθήκει λαβεῖν Σαρραν τὴν θυγατέρα μου πλὴν σοῦ, ἄδελφε, ὡσαύτως δὲ καὶ ἐγὼ οὐκ ἔχω ἐξουσίαν δοῦναι αὐτὴν ἑτέρῳ ἀνδρὶ πλὴν σοῦ, ὅτι σὺ ἔγγιστά μου· καὶ μάλα τὴν ἀλήθειάν σοι ὑποδείξω, παιδίον.

מליל רפאל עם רעואל פתגמי טוביה אתיב רעואל לטוביה ברי ידענא טב דאתן יתה לך מדאתן יתה לגבר חורן ברם אמרנא לך קושטא

ויהי כאשר שמע רעואל הדבר הזה ויאמר אל טוביה ידעתי בני כי טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר אבל אומר לך האמת.

11 ἔδωκα αὐτὴν ἑπτὰ ἀνδράσιν τῶν ἀδελφῶν ἡμῶν, καὶ πάντες ἀπέθανον τὴν νύκτα ὁπότε εἰσεπορεύοντο πρὸς αὐτήν. καὶ νῦν, παιδίον, φάγε καὶ πίε, καὶ κύριος ποιήσει ἐν ὑμῖν.

12 (καὶ εἶπεν Τωβιας Οὐ μὴ φάγω ἐντεῦθεν οὐδὲ μὴ πίω [ואמר טו]ביה די לא אכול תנא ולא אשתה>), ἕως ἂν διαστήσῃς τὰ πρὸς ἐμέ. καὶ εἶπεν αὐτῷ Ραγουηλ ὅτι Ποιῶ, καὶ αὐτὴ δίδοταί σοι κατὰ τὴν κρίσιν τῆς βίβλου Μωυσέως, καὶ ἐκ τοῦ οὐρανοῦ κέκριταί σοι δοθῆναι· κομίζου τὴν ἀδελφήν σου. ἀπὸ τοῦ νῦν σὺ ἀδελφὸς εἶ αὐτῆς καὶ αὐτὴ ἀδελφή σου· δέδοταί σοι ἀπὸ τῆς σήμερον καὶ εἰς τὸν αἰῶνα· καὶ ὁ κύριος τοῦ οὐρανοῦ εὐοδώσει ὑμᾶς, παιδίον, τὴν νύκτα ταύτην καὶ ποιήσαι ἐφ' ὑμᾶς ἔλεος καὶ εἰρήνην.

11-12 כבר יהבית יתה לשבעה גברין וכלהון מיתו עד לא עלו לותה וכען אכול ושתי. אמר טוביה לא איכול עד דתיתנינה לי: אמר רעואל סב כען יתה ארום את אחוהא והיא אחתך וכען יהיבה לך לאנתו כהלכת אוריתא דמשה יי אלהא דשמיא יפרוקינכון בליליא דין ויפקיד עליכון טיבותיה ושלמיה: ודבר רעואל ית שרה ברתיה ויהב יתה לטוביה לאנתו אמר ליה סיב יתה כהלכת אוריתא דמשה ודבר יתה לאבוך:

בני דע כי כבר מתתי אותה לשבעה אנשים וכלם מתו טרם שיבאו אליה. ועתה אכול ושתה והנח הדבר. ויאמר טוביה לא אכל ולא אשתה עד אשר תתננה לי לאשה. ויאמר רעואל קח אותה כי היא אחותך ואתה אחיה. הנה נתתיה לך לאשה כדת משה וישראל ויי אלהי השמים יושיבכם הלילה הזה בשלום ויצוה עלילם חסדו ושלומו. ויקח רעואל את שרה בתו ויתן אותה לטוביה לאשה ויברכם.

13 καὶ ἐκάλεσεν Ραγουηλ Σαρραν τὴν θυγατέρα αὐτοῦ, καὶ ἦλθεν πρὸς αὐτόν, καὶ λαβόμενος τῆς χειρὸς αὐτῆς παρέδωκεν αὐτὴν αὐτῷ καὶ εἶπεν Κόμισαι κατὰ τὸν νόμον καὶ κατὰ τὴν κρίσιν τὴν γεγραμμένην ἐν τῇ βίβλῳ Μωυσέως δοῦναί σοι τὴν γυναῖκα, ἔχε καὶ ἄπαγε πρὸς τὸν πατέρα σου ὑγιαίνων· καὶ ὁ θεὸς τοῦ οὐρανοῦ εὐοδώσαι ὑμῖν εἰρήνην.

וקרא רעואל לעדנה אתתיה לאיתאה ניירא למכתב עלוהי כתובתא לברתיה. ועבדת כן וכתבו כתובתא (וחתמו וחתם) יתה סהדין.

ויאמר לעדנה אשתו להביא אליו גליון אחד ויכתב עליו את הכתובה ויחתם אותה בעדים.

14 καὶ ἐκάλεσεν τὴν μητέρα αὐτῆς· καὶ εἶπεν ἐνεγκεῖν βιβλίον καὶ ἔγραψεν συγγραφὴν βιβλίου συνοικήσεως καὶ ὡς δίδωσιν αὐτὴν αὐτῷ γυναῖκα κατὰ τὴν κρίσιν τοῦ Μωυσέως νόμου. ἀπ' ἐκείνου ἤρξαντο φαγεῖν καὶ πιεῖν.

ואכלו ושתו:

ויאכלו וישתו וישמחו.

15 καὶ ἐκάλεσεν Ραγουηλ Εδναν τὴν γυναῖκα αὐτοῦ καὶ εἶπεν αὐτῇ Ἀδελφή, ἑτοίμασον τὸ ταμίειον τὸ ἕτερον καὶ εἰσάγαγε αὐτὴν ἐκεῖ.

אמר רעואל לעדנה אנתתיה אתקיני אידרון בית משכבא ואעלי ברתך.

וימר רעואל אל עדנה אשתו הכיני החדר ושימי אותם שמה.

16 καὶ βαδίσασα ἔστρωσεν εἰς τὸ ταμίειον, ὡς εἶπεν αὐτῇ, καὶ ἤγαγεν αὐτὴν ἐκεῖ καὶ ἔκλαυσεν περὶ αὐτῆς καὶ ἀπεμάξατο τὰ δάκρυα καὶ εἶπεν αὐτῇ

ועבדת כן וגפיפת עדנה לשרה ברתה ובכת ואמרת

ותרבק עדנה את שרה בתה ותבך עמה ותאמר לה

17 Θάρσει, θύγατερ, ὁ κύριος τοῦ οὐρανοῦ δῴη σοι χαρὰν ἀντὶ τῆς λύπης σου· θάρσει, θύγατερ. καὶ ἐξῆλθεν.

ברתי יעביד עמך אלהא דשמיא בליליא הדין חיסדא וישגח עליכי ויתן לך חדווא על דוונא דהוו לך בעידנין דעברו:

בתי יי אלהי ישראל יעשה עמך חסדו בלילה הזה ויתן לכם רחמים וירחם אתך בשביל היגון שעבר עליך עד היום הזה:
...

4 καὶ ἐξῆλθον καὶ ἀπέκλεισαν τὴν θύραν τοῦ ταμιείου. καὶ ἠγέρθη Τωβιας ἀπὸ τῆς κλίνης καὶ εἶπεν αὐτῇ Ἀδελφή, ἀνάστηθι, προσευξώμεθα καὶ δεηθῶμεν τοῦ κυρίου ἡμῶν, ὅπως ποιήσῃ ἐφ' ἡμᾶς ἔλεος καὶ σωτηρίαν.

ונפקו מן אידרונא ואחדו דשא בדיל תרויהון. וקם טוביה מן ערסא ואמר לשרה אחתי קומוי ונירמי תחנונא קדם אלהא דיפקיד עלנא חיסדיה וטיבותיה

ויצא מן החדר ויסגרו הדלת בעד שניהם. ויקם טוביה מן המטה ויאמר לשרה אשתו אחותי קומי ונפיל תחנתנו לפני המקום שיעשה עמנו כרוב רחמיו וחסדיו.

5 καὶ ἀνέστη, καὶ ἤρξαντο προσεύχεσθαι καὶ δεηθῆναι ὅπως γένηται αὐτοῖς σωτηρία, καὶ ἤρξατο λέγειν Εὐλογητὸς εἶ, ὁ θεὸς τῶν πατέρων ἡμῶν, καὶ εὐλογητὸν τὸ ὄνομά σου εἰς πάντας τοὺς αἰῶνας τῆς γενεᾶς· εὐλογησάτωσάν σε οἱ οὐρανοὶ καὶ πᾶσα ἡ κτίσις σου εἰς πάντας τοὺς αἰῶνας.

וצלי טוביה קדם אלהא ואמר בריך את יי אלהיה דישראל ובריך שמך לעולם יברכונך שמיא וכל ברייתך

ויחל טוביה את פני יי ויאמר טוביה יי אלהי ישראל אתה הוא יי לבדך בשמים ובארץ.

6 σὺ ἐποίησας τὸν Αδαμ καὶ ἐποίησας αὐτῷ βοηθὸν στήριγμα Ευαν τὴν γυναῖκα αὐτοῦ, καὶ ἐξ ἀμφοτέρων ἐγενήθη τὸ σπέρμα τῶν ἀνθρώπων· καὶ σὺ εἶπας ὅτι Οὐ καλὸν εἶναι τὸν ἄνθρωπον μόνον, ποιήσωμεν αὐτῷ βοηθὸν ὅμοιον αὐτῷ.

את בריתא אדם ויהבת ליה סמך ית חוה אתתיה ומינהון כל בני אינשא ואמרת לא תקין למיהוי אדם בלחודוהי אעביד ליה סמך לקבליה

ואתה בראת את אדם ונתת לו את חוה אשתו לעזר כנגדו.

7 καὶ νῦν οὐχὶ διὰ πορνείαν ἐγὼ λαμβάνω τὴν ἀδελφήν μου ταύτην, ἀλλ' ἐπ' ἀληθείας· ἐπίταξον ἐλεῆσαί με καὶ αὐτὴν καὶ συγκαταγηρᾶσαι κοινῶς.

וכען אלהא את ידעת ארום לא בדיל זנותא נסבית אחתי דא אלהין כהלכת אוריתא חוס עלנא והב לנא חסדך לאתחברא אך חדא בשלם והב לנא בנין טבין.

ועתה יי גלוי וידוע לפניך שלא לקחתי את האשה הזאת בשביל זנות כי אם ביושר לבב כדת משה וישראל ואתה יי חננו ורחם עלינו והחבירנו יחד בשלום ותן לנו בנים לברכה ועוסקים בתורתך.

8 καὶ εἶπαν μεθ' ἑαυτῶν Αμην αμην.

ואתיבת שרה ואמרת אמן:

ותען שרה ותאמר אמן.

9 καὶ ἐκοιμήθησαν τὴν νύκτα.

ועל לוותה בליליא הוא והות בפילגות ליליא. קם רעואל ואמר לאבדוהי לחפרא קברא בליליא.

ויבא אליה בלילה ההוא. ויקם רעואל לילה ויאמר אל עבדיו לחפר קבר לילה.

10 Καὶ ἀναστὰς Ραγουηλ ἐκάλεσεν τοὺς οἰκέτας μεθ' ἑαυτοῦ, καὶ ᾤχοντο καὶ ὤρυξαν τάφον· εἶπεν γάρ Μήποτε ἀποθάνῃ καὶ γενώμεθα κατάγελως καὶ ὀνειδισμός.

ואמר להון אם מית טליא נקברינין בליליא ואינש לא יידע ולא יהא לנא חיסודא.

ויאמר אם מת הבחור נקברנו בלילה ואיש אל ידע ולא יהיה לנו חרפה.

11 καὶ ὅτε συνετέλεσαν ὀρύσσοντες τὸν τάφον, ἦλθεν Ραγουηλ εἰς τὸν οἶκον καὶ ἐκάλεσεν τὴν γυναῖκα αὐτοῦ

וקרא לעדנה אנתתיה

ויקרא רעואל אל עדנה אשתו

12 καὶ εἶπεν Ἀπόστειλον μίαν τῶν παιδισκῶν καὶ εἰσελθοῦσα ἰδέτω εἰ ζῇ· καὶ εἰ τέθνηκεν, ὅπως ἂν θάψωμεν αὐτόν, ὅπως μηδεὶς γνῷ.

ואמר לה שדרי חדא מן אמתין לאידרונא דבוצינא בידה ותחזי אם הוא קיים ואם לא ונקבריניה ואינש לא ירגיש:

ויאמר אליה שלחי אחת מן השפחות אל החדר ותראה אם הוא חי ואם לא נקברהו טרם אור הבקר ואיש לא ידע.

13 καὶ ἀπέστειλαν τὴν παιδίσκην καὶ ἧψαν τὸν λύχνον καὶ ἤνοιξαν τὴν θύραν, καὶ εἰσῆλθεν καὶ εὗρεν αὐτοὺς καθεύδοντας καὶ ὑπνοῦντας κοινῶς.

ושלחת עדנה אמתה לאידרונא וחזת והא שכבין תרויהון.

ותשלח עדנה את השפחה אל החדר ותרא והנה שוכבים שניהם יחד בשלום וחדוה.

14 καὶ ἐξελθοῦσα ἡ παιδίσκη ὑπέδειξεν αὐτοῖς ὅτι ζῇ καὶ οὐδὲν κακόν ἐστιν.

ונפקת ואמרת להון בריכו מרי עלמא ארום קיים הוא:

ותצא ותגד להם ותאמר להם חי הוא.

15 καὶ εὐλόγησαν τὸν θεὸν τοῦ οὐρανοῦ καὶ εἶπαν Εὐλογητὸς εἶ, θεέ, ἐν πάσῃ εὐλογίᾳ καθαρᾷ· εὐλογείτωσάν σε εἰς πάντας τοὺς αἰῶνας.

ואמר רעואל בריך את יי אלהא דשמיא וארעא את מחי ומסי וברכתך קדישא ודכיא יברכונך חסידך וכל יציאר ידך ומלאכך יודונך לעולם.

16 καὶ εὐλογητὸς εἶ ὅτι εὔφρανάς με, καὶ οὐκ ἐγένετο καθὼς ὑπενόουν, ἀλλὰ κατὰ τὸ πολὺ ἔλεός σου ἐποίησας μεθ' ἡμῶν.

ובריך שים יקרך ארום יהבת לנא חדותא בסגיאות טיבותך ולא כמה דאנן חשבין.

Bede the Venerable, Homily 14 (CCL 122, 95-96)

Quod dominus noster atque saluator ad nuptias uocatus non solum uenire sed et miraculum ibidem quo conuiuas laetificaret facere dignatus est exceptis caelestium sacramentorum figuris etiam iuxta litteram fidem recte credentium confirmat.

Porro tatiani et marciani ceterorum que qui nuptiis detrahunt perfidia quam sit damnabilis insinuat. Si enim thoro inmaculato et nuptiis debita castitate celebratis culpa inesset, nequaquam dominus ad has uenire nequaquam eas signorum suorum initiis consecrare uoluisset. Nunc autem quia bona est castitas coniugalis melior est continentia uidualis optima perfectio uirginalis ad conprobandam omnium electionem graduum discernendum tamen meritum singulorum ex intemerato mariae uirginis utero nasci dignitatus est a prophetico annae uiduae ore mox natus benedicitur a nuptiarum celebratoribus iam iuuenis inuitatur et hos suae uirtutis praesentia honorat.

Sed altior est caelestium laetitia figurarum. Miracula namque facturus in terra dei filius uenit ad nuptias ut ipsum se esse doceret de quo sub typo solis psalmista praecinuit: et ipse tamquam sponsus procedens de thalamo suo exultauit ut gigans ad currendam uiam; a summo caelo egressio eius et occursus eius usque ad summum eius. Qui et ipse quodam loco de se suis que fidelibus ait: numquid possunt filii sponsi lugere quamdiu cum illis est sponsus? venient autem dies cum auferetur ab eis sponsus, et tunc ieiunabunt.

Quia nimirum incarnatio nostri saluatoris ex quo patribus coepit promitti multis sanctorum est lacrimis et luctu semper expectata donec ueniret. Similiter ex quo post resurrectionem ascendit in caelum omnis sanctorum spes ad eius pendet reditum. Solo autem quo cum hominibus conuersatus est tempore flere ac lugere nequiuerunt quia iam se cum etiam corporaliter eum quem spiritaliter dilexerunt habebant. Sponsus ergo christus sponsa eius est ecclesia filii sponsi uel nuptiarum singuli quique fidelium eius sunt; tempus nuptiarum tempus est illud quando per incarnationis mysterium sanctam sibi ecclesiam sociauit.

Non igitur casu sed certi gratia mysterii uenit ad nuptias in terra carnali more celebratas qui ad copulandam sibi spiritali amore ecclesiam de caelo descendit ad terram cuius quidem thalamus incorruptae genetricis uterus fuit in quo deus humanae naturae coniunctus est et ex quo ad sociandam sibi ecclesiam tamquam sponsus processit. Primus nuptiarum locus in iudaea exstitit in qua filius dei homo fieri et ecclesiam sui corporis participatione consecrare sui spiritus pignore in fide confirmare dignatus est; sed uocatis ad fidem gentibus usque ad fines orbis terrae earundem nuptiarum uotiua gaudia peruenerunt.

SATURDAY
Tobit 10:8-12,14; 11:1-16

8 Καὶ ὅτε συνετελέσθησαν αἱ δέκα τέσσαρες ἡμέραι τοῦ γάμου, ἃς ὤμοσεν Ραγουηλ ποιῆσαι τῇ θυγατρὶ αὐτοῦ, εἰσῆλθεν πρὸς αὐτὸν Τωβιας καὶ εἶπεν Ἐξαπόστειλόν με, γινώσκω γὰρ ἐγὼ ὅτι ὁ πατήρ μου καὶ ἡ μήτηρ μου οὐ πιστεύουσιν ὅτι ὄψονταί με ἔτι· καὶ νῦν ἀξιῶ σε, πάτερ, ὅπως ἐξαποστείλῃς με καὶ πορευθῶ πρὸς τὸν πατέρα μου· ἤδη ὑπέδειξά σοι ὡς ἀφῆκα αὐτόν.

אמר ליה רעואל אותר עמי תוף ואשגר לחוואה לאבוך כל דעבדת:

ויאמר רעואל שבה עוד עמדי ואשלח להגיד לאביך את כל אשר עשית.

[וכאשר] שלמו להמה ארבע[ת] עשר ימי [החתנה] אשר נשבע רעואל לעשות לשרה בתו בא [אליו] טו[ב]יה ואמור לו שלחני כבר אני יודע אשר [אבי איננו מאמין ו[אף אמי איננה מאמנת אשר תראנ[י] עוד. ועתה מבקש [אני אות]כה אבי אשר תשלחני והלכתי אל אבי כבר ספרתי לך א[י]ככה עזבתים

9 καὶ εἶπεν Ραγουηλ τῷ Τωβια Μεῖνον, παιδίον, μεῖνον μετ' ἐμοῦ, καὶ ἐγὼ ἀποστέλλω ἀγγέλους πρὸς Τωβιν τὸν πατέρα σου καὶ ὑποδείξουσιν αὐτῷ περὶ σοῦ. καὶ εἶπεν αὐτῷ Μηδαμῶς, ἀξιῶ σε ὅπως ἐξαποστείλῃς με ἐντεῦθεν πρὸς τὸν πατέρα μου.

אתיב ליה טוביה הב לי רשו למיתב לאבא.

ויאמר טוביה אל תאחר אותי שלחני ואלכה אל אבי.

ויומר רעואל לטוביה בני חך אתי ואני אשלח מלאכים אל טובי אב[יכ]ה וה[מה] ...

10 καὶ ἀναστὰς Ραγουηλ παρέδωκεν Τωβια Σαρραν τὴν γυναῖκα αὐτοῦ καὶ τὸ ἥμισυ πάντων τῶν ὑπαρχόντων αὐτῷ, παῖδας καὶ παιδίσκας, βόας καὶ πρόβατα, ὄνους καὶ καμήλους, ἱματισμὸν καὶ ἀργύριον καὶ σκεύη·

בכן קם רעואל ויהב שרה ברתיה לטוביה ופלגות נכסיה עבדין וחמרין וגמלין עאן ותורין ולבושין ומאנין דכסף ודהב.

אז נתן רעואל את שרה בתו לטוביה וחצי ממונו ועבדים ושפחות וצאן ובקר וחמורים וגמלים ובגדי בוץ וארגמן וכלי כסף וזהב.

11 καὶ ἐξαπέστειλεν αὐτοὺς ὑγιαίνοντας καὶ ἠσπάσατο αὐτὸν καὶ εἶπεν αὐτῷ Ὑγίαινε, παιδίον, ὑγιαίνων ὕπαγε· ὁ κύριος τοῦ οὐρανοῦ εὐοδώσαι ὑμᾶς καὶ Σαρραν τὴν γυναῖκά σου, καὶ ἴδοιμι ὑμῶν παιδία πρὸ τοῦ ἀποθανεῖν με.

ושלח יתהון בשלוה ובהשקט וברכינון ואמר להון אלהא ישוי עליכון שלמא ויחזי לי מנכון בנין עד לא אימות.

וישלחם ויברכם ויאמר יאלהים יי אלהי אביתינו יברך אתכם ויראני מכם בנים זכרים ועוסקים בתורת יי.

12 καὶ εἶπεν Σαρρα τῇ θυγατρὶ αὐτοῦ Ὕπαγε πρὸς τὸν πενθερόν σου, ὅτι ἀπὸ τοῦ νῦν αὐτοὶ γονεῖς σου ὡς οἱ γεννήσαντές σε· βάδιζε εἰς εἰρήνην, θύγατερ, ἀκούσαιμί σου ἀγαθὴν ἀκοήν, ἕως ζῶ. καὶ ἀπασπασάμενος ἀπέλυσεν αὐτούς.

וגפיף להון ונשיק להון ואמר לשרה ברתיה איזהירי ביקרא דחמוך וחמותיך דתרויהון קריביך. זיל לשלם ונשמע מנך בשרתא טבתא וחדוא רבתא ונשק לה ושלחה:

וינשק להם ויחבק להם ויאמר אל שרה בתו כבדי מאד את חותנך ואת חותנתך ולכי לשלום ונשמע ממך שמועה טובה בחיינו בששון ובשמחה וישק להם ויחבקם וישלחם.
...

14 καὶ ἀπῆλθεν Τωβιας ἀπὸ Ραγουηλ ὑγιαίνων καὶ χαίρων καὶ εὐλογῶν τῷ κυρίῳ τοῦ οὐρανοῦ καὶ τῆς γῆς, τῷ βασιλεῖ τῶν πάντων, ὅτι εὐόδωκεν τὴν ὁδὸν αὐτοῦ. καὶ εἶπεν αὐτῷ Εὐοδώθη σοι τιμᾶν αὐτοὺς πάσας τὰς ἡμέρας τῆς ζωῆς αὐτῶν.

ואזל טוביה חדי ובריך אלהא דשמיא וארעא דשלח מלאכיה ואצלח אורחיה ובכיך רעואל ועדנה אנתתיה. ואמר אלהא יסעדינני ליקרא יתכון כל יומי חייכון:

וילך טוביה שמח וטוב לב ויברך את יי אשר שמחהו ואשר עשה עמו נפלאות רבית וחסדים טובים.
11:

1 Καὶ ὡς ἤγγισαν εἰς Κασεριν, ἥ ἐστιν κατέναντι Νινευη, εἶπεν Ραφαηλ

ואזל טוביה עד אקריס קרתא די קבל נינוה.

וילך ויבא אל אקריס העיר אשר נכח נינוה.

2 Σὺ γινώσκεις πῶς ἀφήκαμεν τὸν πατέρα σου·

אמר רפאל לטוביה אחי את ידע איכדין שבקת ית אביך

ויאמר רפאל טוביה אחי אתה ידעת איך עזבת את אביך ואת אמך.

3 προδράμωμεν τῆς γυναικός σου καὶ ἑτοιμάσωμεν τὴν οἰκίαν, ἐν ᾧ ἔρχονται.

וכען תיזיל אנתתך בתרנא עם גובריא דילן ואנא ואת ניזיל לפנאה ביתא.

ועתה נתקדם אני ואתה ותלך אשתך אחרינו ועם העבדים ועם אנשינו.

4 καὶ ἐπορεύθησαν ἀμφότεροι κοινῶς, καὶ εἶπεν αὐτῷ Λαβὲ μετὰ χεῖρας τὴν χολήν. καὶ συνῆλθεν αὐτοῖς ὁ κύων ἐκ τῶν ὀπίσω αὐτοῦ καὶ Τωβια.

ואזלו תרתיהון קדמאין.

וילכו שניהם ויאמר רפאל אל טוביה קח עמך ממרירת הדג ויקחה.

5 καὶ Αννα ἐκάθητο περιβλεπομένη τὴν ὁδὸν τοῦ υἱοῦ αὐτῆς·

ואשכחו אמיה יתבא בפרשת אורחיא מסכייא ית ברה.

והנה אמו יושבת על הדרך לראות אם יבא בנה.

6 καὶ προσενόησεν αὐτὸν ἐρχόμενον καὶ εἶπεν τῷ πατρὶ αὐτοῦ Ἰδοὺ ὁ υἱός σου ἔρχεται καὶ ὁ ἄνθρωπος ὁ πορευθεὶς μετ' αὐτοῦ.

6 9 וכד חזת יתיה רחטת לקדמותיה וגפיפת ונשקת ליה ואמרת בריך אלהא דאתיבך בשלם דאנא לא חשיבית למיחזי אפך לעלם וכען ברי מה אוחרת למיתי וחוי ליה כל עובדיא וחדיאת סגיא ואמרת לה זיל את לאבוך ואנא קאימנא הכא עד דתיתי אנתתך. ואזל טוביה ורפאל עמיה. וכד שמע טובי ארום אתא בריה חדי סגי. ואמר ליה ברי תב לותי ואנשק לך שאנא לא יכילנא למיזל לותך:

6 ותראה אותו מרחרק ותכירהו ותאמר אל טובי אישה הנה בני טוביה בא והאיש אשר הלך עמו.

7 καὶ Ραφαηλ εἶπεν Τωβια πρὸ τοῦ ἐγγίσαι αὐτὸν πρὸς τὸν πατέρα Ἐπίσταμαι ὅτι οἱ ὀφθαλμοὶ αὐτοῦ ἀνεῳχθήσονται·

ויאמר רפאל אל טוביה ידעתי כי עור אביך ובמרירה הזאת יפתחו עיניו וירפא.

8 ἔμπλασον τὴν χολὴν τοῦ ἰχθύος εἰς τοὺς ὀφθαλμοὺς αὐτοῦ, καὶ ἀποστύψει τὸ φάρμακον καὶ ἀπολεπίσει τὰ λευκώματα ἀπὸ τῶν ὀφθαλμῶν αὐτοῦ, καὶ ἀναβλέψει ὁ πατήρ σου καὶ ὄψεται τὸ φῶς.

7-8 אמר ליה רפאל לטוביה סב מררתא דנונא ושוי בעינוי ואסי אלהא ית עינוהי כיד מן אוולא וחדי טובי על חסדא רבה דעבד עמיה אלהא.

9 καὶ ἀνέδραμεν [Αννα] καὶ ἐπέπεσεν ἐπὶ τὸν τράχηλον τοῦ υἱοῦ αὐτῆς καὶ εἶπεν αὐτῷ Εἶδόν σε, παιδίον· ἀπὸ τοῦ νῦν ἀποθανοῦμαι. καὶ ἔκλαυσεν.

ותרץ חנה אמו לקראתו ותפל על צואריו ותאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ותבך על צואריו עוד.

10 καὶ ἀνέστη Τωβις καὶ προσέκοπτεν τοῖς ποσὶν καὶ ἐξῆλθεν ([ל]קרת בנו עד) τὴν θύραν τῆς αὐλῆς,

ויקם טובי וילך לקראת בנו. ויכשל בלכתו כי לא ראה. וירץ טוביה אל אביו.

11 καὶ ἐβάδισεν Τωβιας πρὸς αὐτόν, καὶ ἡ χολὴ τοῦ ἰχθύος ἐν τῇ χειρὶ αὐτοῦ, καὶ ἐνεφύσησεν εἰς τοὺς ὀφθαλμοὺς αὐτοῦ καὶ ἐλάβετο αὐτοῦ καὶ εἶπεν Θάρσει, πάτερ· καὶ ἐπέβαλεν τὸ φάρμακον ἐπ' αὐτὸν καὶ ἐπέδωκεν.

... [ומר]ורת הדג בידו ונפוץ [בעיניו ויאמר] לו אל תירא אבי [ושם הסם ע]ל עיניו וחרוק.

12 καὶ ἀπελέπισεν ἑκατέραις ταῖς χερσὶν αὐτοῦ ἀπὸ (τῶν κανθῶν τῶν ὀφθαλμῶν αὐτοῦ [חוריו]ת עיניו).

13 (וירא את [בנו]) καὶ ἔπεσεν ἐπὶ τὸν τράχηλον αὐτοῦ καὶ ἔκλαυσεν καὶ εἶπεν αὐτῷ Εἶδόν σε, (τέκνον בני) τὸ φῶς τῶν ὀφθαλμῶν μου.

11-13 וישם את המרירה על עיניו ויתבררו עיניו ויפול הלובן מעיעיו ונתרפא. וירא את בנו ויפל על צואריו.

14 καὶ εἶπεν Εὐλογητὸς ὁ θεός, καὶ εὐλογητὸν τὸ ὄνομα τὸ μέγα αὐτοῦ, καὶ εὐλογημένοι πάντες οἱ ἄγγελοι οἱ ἅγιοι αὐτοῦ· γένοιτο τὸ ὄνομα τὸ μέγα αὐτοῦ ἐφ' ἡμᾶς, καὶ εὐλογητοὶ πάντες οἱ ἄγγελοι εἰς πάντας τοὺς αἰῶνας· ὅτι αὐτὸς ἐμαστίγωσέν με, καὶ ἰδοὺ βλέπω Τωβιαν τὸν υἱόν μου.

ובריך טובי ית אלהא ואמר בריל אלהא דלא מנע טיבותיה מני ואפקינני מחשוכא לנהורא את הוא מחי ומסי לית כותך אסי מגן ולית אלהא בשמיא והארעא דיעבד כעובדך וכגברוותך: ואשתעי טוביה לאבוי כל דעבד ופניו ביתא ונפק טובי עם טוביה בריה לקדמות כלתיה ורפאל עמהון והוי כד חזאה חדי עלה ואעלה לביתיה ובריך ואמר יתן אלהא לך מן אנתתא חדא בנין קשדיטין ועיני ועיני אמך חמן:

ויאמר ברוך יי אלהי ישראל אשר הוא פוקח עורים כי הוא פקח את עיני. ברוך הוא וברוך שמו לעדי עד ולנצח נצחים אשר עשה עמי החסד הגדול הזה.

15 καὶ εἰσῆλθεν Τωβιας χαίρων καὶ εὐλογῶν τὸν θεὸν ἐν ὅλῳ τῷ στόματι αὐτοῦ, καὶ ἐπέδειξεν Τωβιας τῷ πατρὶ αὐτοῦ ὅτι εὐοδώθη ἡ ὁδὸς αὐτοῦ, καὶ ὅτι ἐνήνοχεν ἀργύριον, καὶ ὡς ἔλαβεν Σαρραν τὴν θυγατέρα Ραγουηλ γυναῖκα, καὶ ὅτι ἰδοὺ παραγίνεται καὶ ἔστιν σύνεγγυς τῆς πύλης Νινευη.

כי הוא מוחץ ורופא וממית ומחיה. וברוך הוא ומבורך אשר הצליח דרכיך ואשר השיבך אלינו בשלום ובשלוה.

16 Καὶ ἐξῆλθεν [Τωβιθ] εἰς ἀπάντησιν τῆς νύμφης αὐτοῦ χαίρων καὶ εὐλογῶν τὸν θεὸν πρὸς τὴν πύλην Νινευη· καὶ ἰδόντες αὐτὸν οἱ ἐν Νινευη πορευόμενον καὶ διαβαίνοντα αὐτὸν πάσῃ τῇ ἰσχύι αὐτοῦ καὶ ὑπὸ μηδενὸς χειραγωγούμενον ἐθαύμασαν, καὶ Τωβιθ ἐξωμολογεῖτο ἐναντίον αὐτῶν ὅτι ἠλέησεν αὐτὸν ὁ θεὸς καὶ ὅτι ἤνοιξεν τοὺς ὀφθαλμοὺς αὐτοῦ.

ויצא טובי וחנה אשתו לקראת שרה בת רעואל כלתם וישמחו עמה שמחה גדולה ויפלא מאד בעיני כל הרואים והשומעים כי נרפאו עיני טובי.

Bernard of Clairvaux, Sermon 5, on All Saints, 2-3,6 (Opera omnia, Edit. Cister. t. 5, 1968, 362-363.365)

Aliud sane in his sanctitatis genus, et proprio modo videbitur honorandum, qui venerunt ex magna tribulatione et dealbaverunt stolas suas in sanguine Agni, qui post multos agones iam nunc triumphant in caelis coronati, quoniam legitime certaverunt Est ne adhuc Sanctorum aliquod tertium genus? Est, sed occultum. Sunt enim sancti qui adhuc militant, adhuc pugnant; currunt adhuc, necdum comprehenderunt.

Temerarie forsitan huiusmodi videar dicere sanctos; sed tamen novi unum ex his non veritum dicere Deo: «Custodi animam meam, quoniam sanctus sum.» Sic et Apostolus, divinorum conscius secretorum, evidentius ait: «Scimus quoniam diligentibus deum omnia cooperantur in bonum, his qui secundum propositum vocati sunt sancti.» Haec nimirum diversitas appellationis in nomine sanctitatis, ut alii quidem iam secundum consummationem sancti vocentur, alii iuxta solam adhuc praedestinationem.

Latet ergo huiusmodi sanctitas penes Deum; clausa est, et clause quodammodo celebratur Siquidem «Nescit homo, utrum amore an odio dignus sit,» sed in futurum omnia reservantur incerta. Sit ergo istorum celebritas sanctorum in corde Dei, quoniam «Novit dominus qui sunt eius,» et ipse scit quos elegerit a principio. Sit etiam apud administratorios illos spiritus, qui mittuntur in ministerium propter eos qui hereditatem capient salutis; nos in vita sua laudare hominem prohibemur. Quomodo namque secura laudatio, ubi nec ipsa vita secura? «Non coronabitur, nisi qui legitime certaverit,» ait tuba illa caelestis Et legem certaminis ab ore ipsius Legislatoris ausculta: «Qui perseveraverit usque in finem, hic salvus erit.» Nescis quis sit perseveraturus, nescis quis sit legitime certaturus, nescis quis coronam sit accepturus.

Illorum lauda virtutem, quorum iam certa victoria est; illos devotis extolle praeconiis, quorum secure potes adgaudere coronis... Singulorum quippe recordationes, quasi scintillae singulae, immo quasi ardentissimae faces, devotos accendunt animos, ut eorum et conspectum sitiant et complexum...

Praestolatur nos Ecclesia illa primitivorum, et negligimus; desiderant nos sancti, et parvi pendimus; exspectant nos iusti, et dissimulamus. Excitemur aliquando, fratres: resurgamus cum Christo, quaeramus quae sursum sunt, quae sursum sunt sapiamus. Desideremus desiderantes nos, properemus ad praestolantes nos, exspectantes nos votis praeoccupemus animorum.